סונטה למיכאל

בְּנִי בְּכוֹרִי, גַּשׁ לַחַלּוֹן וּרְאֵה

יוֹם אֶחָד כָּל זֶה לֹא יִהְיֶה שֶׁלְּךָ

הָאֲדָמָה הַשָּׁמַיִם וְהַפּוֹעֶה

הוֹדָעָה, בְּנִי, נִמְסְרָה לַמִּשְׁפָּחָה.

הִנֵּה עוֹלָמוֹת נִתְּנוּ לִבְנֵי הָאָדָם

בְּמִרְמָה. שָׂדוֹת נִרְכְּשׁוּ בְּעָרְמָה

לֵילוֹת נִגְנְבוּ מֵהַכּוֹכָבִים מֵהַלְּבָנָה

בָּאוּ בְּעָלִים עֲבָדִים קִשְׁרֵי דָּם.

יִהְיוּ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

אַתָּה שֶׁלִּי, אֲנִי שֶׁלְּךָ. לֹא

אֹמַר זֹאת אֲנִי. אַתָּה לְךָ.

אֲנִי שֶׁלִּי, אַתָּה שֶׁלְּךָ. כְּמוֹ הָרִים

לָאָרֶץ, יָם לַתִּקְוָה, תְּפִלָּה לָאֵל,

הֵלֶךְ לַמִּדְבָּר לַיְּרֻשָּׁה. אַתָּה.