אמת תיאמת

 אמת תיאמת

ומעלה עמו שירה מן התהום

ש"י עגנון, עידו ועינם (עד הנה, עמ' 284) 

וּמַעֲלֶה עִמּוֹ שִׁירָה מִן הַתְּהוֹם אֲשֶׁר מוֹלִידָה אֶת רֶחֶם חַוָּה

הַנּוֹשֵׂא הַנִּסְתָּר רוּחַ הַנּוֹשֵׂא תְּנוּעָה

וְהַתְּהוֹם הִיא הַנּוֹשֵׂא הַנּוֹשֵׂא נְבוּאַת יְלוּדָה 

הַמִּלָּה נִמְצָאתְוְלֹא בְּסֶדֶק מְעַגֵּן שֶׁבֵּין נֶחְבָּא וַעֲטוּי

חוֹצָה אֶת הֱיוֹת הָאֶחָד עַל פְּנֵי הַלָּשׁוֹן לָעַד כִּתְנוּעַת אָב

כָּל עוֹד הַמִּלָּה תִּהְיֶה מִלָּה וְאַף אִם לֹא

נוֹעַ תָּנוּעַ הִיא כִּפְרֹץ הַיָּם כִּפְרֹץ מִשְׁבָּרָיו

תוסף א': אני מתלבט. פיזור. שם עצם. סְקַטֶרבְּרֵיין הוא אומר. הפיזור הוא ההוכחה למה שאני רוצה לומר. אין אלא הנפש זורה את פורענות ההתפרסות על פני השטח (ראו ויקרא כ"ו, 33). אני נמחץ מעצמת הפורענות הבאה בפניי. איני מצליח לבטא את שמה הניבט בי כהד. היא מתקרבת והנה עמוד "אחר" - "הפרש על הדלי". הופעתו היא חלקו, וכיצד הוא הגיע אליו פתאום [דיבור-כתיבה חיצוני]. הדלי הריק הזה. הדלי הריק הזה והקור והחדר והפחם והמתעד והארכיאולוגיה כולה. חדלה הנפש מלהתקיים בתצורתה הקבועה, הישיבה אינה ישיבה ואין חלופה ואשליית שעתוק. אני ניגש אליה ושואל: היכן היא הנפש. והיא טורקת את הדלת בפני אותו אלמוני המטפס על גג ביתה עתה ומתאווה להיכנס פנימיה, והיא מתרוצצות רצוא ושוב מטורללה בשגעונה. היא קוראת Raphèl maì amèch zabì almì Raphèl maì amèch zabì almì ושבה ומקוננת "היא הנפש". ואני דופק על רעפיה ויורד בפיר הארובה. אני עומד מפוחם והיא מזהה את כובדו של הכיסוי (עטייה) ולא את גופי העירום (נחבא), היא חובקת את כיסוי עור הגוף ואני ממאן להתקלח. נפש נוספת נכנסת לחדר ומציעה מגבת, גבינה, לוח מחיק נגד זיכרון. נפש אחת הותירה צעד מלאכי על הקרקע ואני מאמץ עיניי לזכור את ההד הניתך כמטר מפיה almì almì - פשר תנועת הברה ביקשתי בעודי אוחז בשניה בשתי ידיי ודוחס אל חלקי הגוף והיא כמתנגדת מתנועעת לריקוד תנועותיי, אני קורא Raphèl maì amèch zabì, והיא כמו מתפתה - היכנסי בואי שובי לִמְנוּחָיְכִי, הישעני על זה המוטה, אמרי לי, פצי פה, קדשי עולם קדמון, אמרי לי דבר פשר שאבקש לו תמיהה שאדע בו געגוע. והנה אני "עומד". תוסף ב': הוא מתלבט. אין זכר. כמעט ואיני זוכר את הזכר שהיה, אף עקבות צעדים, אף קולות והד, ומה הוא אותו משפט ודין. עליו יהיה לכתוב כל זאת. שאם לא יכתוב: שאם לא אכתוב תנועת ההיעלמות תעבור היא מן הממשי אל הסימבולי. מה יעלה בגורל ההיעלמות אשר מקבילה ללבדיות על כורסת האבן [סמל]. נדמה לי שמשהו נטרק. נדמה לו שהכניסה לא הייתה כבדרך הטבע. דרכו של הטבע, יאמר רוסו. את הדרך סוללים בני אדם מחומרי טבע באמצעות הטבע, אנו קוראים לזה "לא-טבע". ומה על הדרך הזאת שאני עומד עליה עכשיו. "דרך" אתם חושבים. כל הזמן הזה ולא עצמתי עין. אני מתלבט האם לדפוק בדלת וציר הדלת רעוע מחשב להישבר, והדלת עקורה ועקירתה נמשכה זמן רב בעודי "עומד" [תנועה]. משהו מכל זה מזכיר לי דבר מה חדש. אני נאלץ לקבל את הדין ולאחוז בפטיש. האם פטיש זה היה כאן בעבר, נפשי מאחור לוחשת "האם פטיש זה - כתוב או דבור?" שים לב - עליך להיזכר ברוחות כולן ככוליות ברגע כדי להוציא דבר מה על הכתב. השתלט על המרחב עכשיו למען העתיד, נפשות הנימפות מן העבר באות לקראתי ואולי מדובר בקליופה אשר פותחת שערי שמיים ועתה היא/הן אוחזות בה בדלת העקורה, ונותרה אחת - הציר, היא קוראת, אינו משומן. כדי שתוכל להיכנס יש לבצע עקירה חוזרת. אם כך, אני מתלבט לגבי האפשרות האחת ש"עומדת" בפני כנצח-תמיד. קליופה, אני נכנס ויוצא והחיות ממללות בי עשה. תוסף ג': "חוצה את היות האחד" שנאמר:

He split her up like a flat fish into two halves; One half of her he set up and stretched out as the heavens. He stretched the skin and appointed a watch And ordered them not to let her waters come forth. [King, Leonard William (trans.). The Seven Tablets of Creation; or, The Babylonian and Assyrian Legends Concerning the Creation of the World and of Mankind. London: Luzac and Co., 1902, Tablet IV, lines 137–140.] 

תוסף ד': החצייה הזאת, האלימה בשל היותה בלתי נמנעת ולא בשל הדם, היא כאבן הריחיים הכתושה שניתן להעלות [ראו רבי נחמן] כשירה, מן התהום, אל גג ללא בית. תוסף ה': שורה אמצעית (אשר חוצה את השיר לשניים) - המילה "מילה", הינה מטונימיה.

Knees apart (boldness added – M.N) and hand placed confidently on her knee, this imperious lady looks down – but not at us. Her twisted pose is tense and defensive: she looks as though she is clasping an imaginary shield while showing off the luxurious fabric of her sleeve, woven with gold. Six dolphin-like creatures adorned with spikes and rubies for eyes guard her throne, baring sharp teeth. A scallop shell hung with coral and crystal beads crowns the maritime throne. [The National Gallery, London. Descriptive text and provenance for A Muse (Calliope?) by Cosimo Tura (NG3070). Available online: https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/cosimo-tura-a-muse-calliope (accessed October 30, 2026).]

תיאור שלם של ביקוע

 תיאור שלם של ביקוע

"[...] רעידת אדמה אדירה [...] משפט פשוט ובודד ניתן לביקוע [...]"

ז'אק דרידה

א. תיאור

זֶה הַתֵּאוּר:

וְזֶה אֵפוֹא מִשְׁפָּט פָּשׁוּט

בּוֹדֵד 

מֻנָּח בְּבֵיתוֹ

בָּעוֹלָם הַמְּפֹרָשׁ

וּבָזֶה הוּא נוֹטֵל פַּטִּישׁ חֲמִשָּׁה קִילוֹגְרָם

וּמְבַקֵּעַ אוֹתוֹ

מֵקִים אֶת פּוֹטֶנְצְיָאל הַבִּקּוּעַ

בַּמִּשְׁפָּט הַפָּשׁוּט הַתָּם

הַבּוֹדֵד

וּמְתָאֵר זֹאת תַּחַת הַכּוֹתֶרֶת

זֶה הַתֵּאוּר נְקֻדּוֹתַיִם

אַתֶּם קוֹרְאִים זֹאת וְשָׁבִים אֶל הָאֶפִּיגְרָף

וְנִגְזַר עֲלֵיכֶם לָשׁוּב 

לְכָאן, בֵּינְתַיִם,

כִּי אֵין נִשְׁאַר וְעוֹמֵד

וְיֵשׁ לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים וּלְהַעֲמִידָם בְּמַעְגָּל

כְּחָמְרֵי מִשְׁפָּט פָּשׁוּט (בּוֹדֵד, יָחִיד)

הַהוֹפְכִים

מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים (רַבִּים)

וּבוֹדְדִים (רַבִּים)

וַיָּבוֹא הָאִישׁ וִינַתֵּץ בְּפַטִּישׁ מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים בּוֹדְדִים 

אוּלַי מְדֻבָּר בְּפַטִּישׁ אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָפַךְ עוֹרוֹ

וְהִנֵּהוּ הָאַחֵר שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה

הָאַחֵר שֶׁל הַלָּשׁוֹן

ב. וילפרד ביון ורבי נחמן מברסלב

אִם כָּל חִידוֹת הַלָּשׁוֹן הָיוּ מְכֻנָּסוֹת בְּלֵב הַסֶּלַע

כְּמוֹ סִפְרִיַּת בָּבֶל שֶׁל בּוֹרְחֶס

הָיִיתִי מְנִיחָן לְצִדִּי כִּבְתוֹכִי 

וְכוֹתֵב שָׁחֹר עַל שָׁחֹר: פוּנְקְצִיָּה אַלְפָא לֹא לָגַעַת

הַמְשֵׁךְ לִנְקֻדַּת הָאֶמְצַע

תוסף א': כאמור ועוד, יש לנהוג בזהירות חשדנית ובקפדנות יתרה ביחס לסימונים ושמות פרטיים המשדרים חסינות מפני הארכיאולוגיה וההיסטוריה. כאשר "דובר" השיר מציין בראשיתו "זה", ניתן להניח שישנו עולם שקדם לכתיבת השיר, והוא, לכאורה, נסתר מאיתנו. הוא חשוף לדובר שכן הוא שולט בכל מה שנמצא בין הרווחים כפי שמופיעים בסימון שבאפיגרף (שגם עליו יש לתת את הדעת למשל "[...]"). מדוע נמחקו המילים ונותרו אך אלה המוצגות? כיצד, אם בכלל, הצליח הדובר לצמצם שדה משמעות שלם לכדי שלוש נקודות? זו פעולת אומן המילים והסתרתן, וזו חידה שהפתרון לה לבטח יתגלגל "בכם" לאורך הדורות, אם כי, ולכאורה, הדבר סתום וכלל לא מעניין "עתה" - אך כאן טמונים כל יסודות התחום שנקרא בפינו "תודעה", למשל. "זה", אם כן, חולש ופועל על פני הטקסט כולו כאירוע שמשמיד כל ודאות במפגיע, במכוון, באופן שלא מותיר ספק ביחס למערבולת הבאה בצורה פואטית וחומקת, או על כל פנים מנסה לחמוק, מכל יומרה טרנסצנדנטלית יציבה. מהו אותו "זה"? מי רשאי לציינו או לדבר עליו? האם מצוי הוא בזמן או במרחב של המחבר או של הצופה? או שמא ה"זה" מתפקד כנקודת שיווי משקל דמיונית שבאמצעותה ניתן בכלל להתחיל לדבר על הדברים? תוסף ב': האם ה"זה" הזה ניתן לתיאור המנותק מן הפואטיקה ומן היומרה של שאר המילים שחברו אליו לאחר מכן ואלה שנדבקו בו באופן פעיל לפני כן כתוספים מסוג הווה או מסוג עתיד-חסר? האם אין זו חובה להשיב על שאלות אלה? האם שאלות אתה ניתנות לראייה בלבד בצורה פונטית ולדוש בהן כחזות? שכן הרגישות למילה "זה", שהוחלט במודע להתעלם מן ההגדרה המילונית שלה מסיבות ברורות, וחוסר היכולת שלנו להגיע אל נוסחה מוסכמת שתאפשר לנו ליישר קו, היא גרעין היסוד של הפואטיקה הזאת. ניתן היה לעצור לאחר המילה "זה" ובאותה מידה להמשיך, הדבר לכאורה לא היה משנה את מהותו של הסימון "זה" שבשיר. הוא ישוב אל ה"'זה'יות" שלו בקריאות חוזרות כאן ובמקומות אחרים כמו רעידת אדמה אדירה ומחריבה. העולם המפורש הזה נמצא אצל רילקה (אלגיה 1) שהקדים את דרידה וצמח במקביל לפרויד. ובשם התואר "המפורש" כמובן שישנה תנועת נצח מעגלית, כאילו יש לומר - העולם נפרס בפנינו מן ההתחלה הלא ברורה ועד לאין סוף השרוי בנקודות הנאטמות לכאורה על ידינו באופן מלאכותי בסוגריים הדמיוניים, ובנקודה הבלתי נראית שבחלק ב' (רמז לפונקציית ביתא). תוסף ג': הפואטיקה הזאת מתנגדת להיגיון החידה (שיר ב'). היא חותרת אל לב ליבו של האמצע כמוצא יחיד וכאפשרות בלתי נמנעת. להישאב אל העיצור האחרון בסדרת כל העיצורים כולם. 

יתמות אות

 יתמות אות

The Sinthome is that which allows one to live 

Jacque Lacan

הוֹ הַיַּתְמוּת. הוֹ הַיַּתְמוּת הַמְּפֹאָרָהּ הַזֹּאת.

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת. 

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת חִזְיוֹנוֹת. 

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת חִזְיוֹנוֹת הַבַּיִת הַבָּנוּי כְּסִימָן כְּאוֹת. 

וְהָאֲגַם הַמָּתוֹק וּמֶזֶג הָאֲוִיר הַ: 

הַמַּמְלָכָה הַמַּמָּשִׁית מְרַקֶּדֶת כַּחֲלוֹם 

הַמַּמְלָכָה הַסִּימְבּוֹלִית הַזֹּאת 

הַמַּמְלָכָה הַסִּימְבּוֹלִית נִתֶּקֶת מִן הַסֵּדֶר הַ

מִן הַסֵּדֶר הָאַחֲרוֹן 

וּסְבַךְ הַצִּמְחִיָּה וְהַפָּנוֹרָמָה כֻּלָּהּ 

מַשְׁלִיכִים אוֹתָךְ כָּאוֹר וַצֶּבַע

הַנּוֹגְעִים בְּעֵינַי כְּמוֹ הֵעָדֵר רוֹדֵף 

וְאֵינִי מַצְלִיחַ לֶאֱחֹז בָּ

וְיָדַי מְגַשְּׁשׁוֹת בַּאֲפֵלַת הָעֹנֶג הַמִּתְמַעֵט 

וּבַפְּאֵר וּבַהֲדַר וּבְאַהֲבַת תְּשׁוּקַת עַקֵּבָה בִּלְתִּי

אֶפְשָׁרִית הַמְּבִיאָה אוֹתִי אֵלַיִךְ

קָרוֹב

מִ

דַּי.

תוסף א': מטונימיה היא מפעל החריגה הבלתי אפשרית. כלומר, אם רק מקדישים זמן לאותה תנועה בודדה מעבר למטונימיה הראשונה ברצף. יחד עם זאת, ראוי יהיה לציין שזו הדרך היחידה והבטוחה לצאת שפוי מכל הסבך המעיק של הסדר הסימבולי. רעיון ה"לא עד הסוף", רעיון הפרויקט ה"בלתי אפשרי". תוסף ב': אין מדובר בפרויקט שנועד לאפשר מרגוע לנפש. אלא למצוא את הדרך למצוא מסומן אחר למסמן "מרגוע". זה הפרויקט שראוי יותר מכל להקדיש לו תשומת לב. ובשיר הזה, הפשוט והמובן, ניתנת לי ההזדמנות לעבד את המחשבה שיש בה ראשית וניצן למעבר ממסומן למסומן, קרבה מטונימית קרה שכזאת אשר בה צפון "תנועה מכילת־כל". מרגוע. כמה מתעתע לחשוב שיש מרגוע במרגוע. כמה מפתה לנוע לכיוון הממשי. השפה יכולה ללמד אותנו דבר־מה על הצניעות הנדרשת מן האדם כדי שזה יוכל לחיות "כמו". וגם לחיות זה עניין (הכוונה מסמן) שאין לקבלו, ויש לקרוא אותו בהקפדה יתרה. להיות ולחיות. היות החיה. ההיות והחי. מדובר בשני פרויקטים נפרדים והשאיפה היא לאחדם, ואך באמצעות השפה נוכל לגבור על הפער. השפה לעולם תעמוד לצידנו וביחס אלינו (ולא בתוכנו) - למשל באמצעות הפואטיקה הזאת. הפואטיקה המשחררת הזאת ממושגים כמו מרגוע כמו היות. החיזיון הוא הממשי. ודאי שלא. ההקפדה היתרה היא היא מביאה אותנו לבחון את ההיגד כפי שקודמנו הקדמונים ביותר בחנו אותם ועמדו על הפער שבין היכולת הטבעית שלנו לבין סך כל האפשרויו הממשיות הגלומות גם בפסיכה האנושית שבכל אחד ואחד מן החיים מן ההיות. ואף על פי כן - ראו נא כיצד מתעתעת בנו המחשבה הטורדנית על התשוקה, שאין לחמוק מהיותה בררנית עד בלי־די. והנגיעה כפעולה מהתלת בי כמו זיכרון בלתי רצוני. תוסף ג': יתמות אות היא סדק בסדר הדברים ובו בזמן היא מארגנת את כוליות האותות למטה יחד, והסכנה והפיתוי הם בתנועה הכמו מגנטית מן הכותרת אל הטקסט ובחזרה. הישמרו מזה כי ההתפרקות סופה בנוכחות יציבה כמו תנועה אחת אשר נכתבת, צליל שחלף אך בר שכפול מתקרב.

Jouissance

Jouissance

כְּשֶׁנּוֹפְלִים מִן הָאָרֶץ מוֹפִיעַ הַפֶּצַע וְהֻלַּדְתּוֹ מִתְפָּרֶצֶת

כְּמוֹ יְדִיעָה כְּמוֹ הַרְגָּשַׁת כְּאֵב מִתְמַזֶּגֶת בִּתְשׁוּקַת הֱיוֹת 

הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַמֶּרְחָב וְהַזְּמַן יוֹפִיעוּ כְּחֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים

תַּרְגִּיל בְּאִלְתּוּר שֶׁנּוֹעַד לְאַפְשֵׁר תְּחוּשָׁה, תְּנוּעָה, מָקוֹם לֹא יָדוּעַ

אֶל אִוּוּי כָּלוּא יָדוּעַ, כָּל כָּךְ יָדוּעַ שֶׁנִּתָּן לְמַשֵּׁשׁ הֵעָדְרוֹ

(מִתּוֹכוֹ אַתְּ בּוֹקַעַת)

כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ הַמְּסָרֵב לְהִסָּגֵר הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר עַל תְּנוּעַת הַפְּרִיצָה

הַחוּצָה, אֵלֶיהָ

תוסף א': ניתן אך לדמיין את המקום הזה. ניתן אף לדמיין את הרגש המתחולל נוכח המקום. לדמיין רגש זה עניין שיש לחזור אליו שוב ושוב ולומר אותו בקול רם, למשל: לדמיין את הרגש המתחולל. המשחק הזה הוא בלתי משחקי. הוא נועד להגשים מציאות אכולה, מציאות נאכלת, בזמן הווה, ברגעים כאלה שיש תחושה של התחמקות, תחושה של הגעה אל, תחושת ה"הנה זה". כדי להגיע אליה (ואולי להגיע אליה) צריך לצאת – ולצאת זה תמיד "החוצה". החוצה. מחוץ, לא בפנים. (הפנים והחוץ כתופעה בינארית משתרגות עתה) אף פעם לא בפנים. זה בכף היד, מחוץ לקטגוריות הלשון. החובה היא להתמיד אפוא, שכן המעגליות הזאת סופה בתנועות הגוף – הליכה, ריקוד, שכיבה, ישיבה. ומה לגבי מערכת ההפעלה והמנגנון העילי המפקח וממקד את החיבור שבין הגוף לחלל – האם גם במקרה זה ניתן לומר "יש בכך מן האמת"? היד חודרת אל האור, ראו הנה – קביעה אונטולוגית שאפשר לאפסנה בתנאי מעבדה. וכל זה ודאי קשור לאהבה כחיזיון של כאן ועכשיו – מרחב וזמן. והגופים הללו רחוקים ומתייגעת הלשון, מתייגעת השפה החוצה את הדרך. החוצה = מן הקיום. אל האבדון, אל תנופת המוות. תוסף לאקאן: כשההתענגות-Jouissance משתלטת, היא מחסלת את המרחב של האיווי והפנטזיה, ומפרקת את היכולת לקיים יחסים עם האחר.

חולצה לבנה (או לובן החולצה)

 חולצה לבנה (או לובן החולצה)

"מלאך המוות [...] /// נגע בי / ונישק אותי / ושבתי / אל ההתחלה"

צ'סלב מילוש

כְּשֶׁאֲנִי מִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֲנִי לוֹבֵשׁ חֻלְצָה לְבָנָה.

לְאַחַר מִכֵּן אֲנִי פּוֹשֵׁט אוֹתָהּ וּמַשְׁלִיךְ לְסַל הַכְּבִיסָה.

הַפְּעֻלָּה הַחוֹזֶרֶת הַזֹּאת מַסְפִּיקָה לְשִׁיר אֶחָד,

אוֹ שְׁבִירָה אוֹ מִלָּה. לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁאֲנִי מִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב, 

אֲנִי לוֹבֵשׁ חֻלְצָה לְבָנָה. לְאַחַר מִכֵּן, אֲנִי פּוֹשֵׁט אוֹתָהּ 

וּמַשְׁלִיךְ לְסַל הַכְּבִיסָה. לְעִתִּים דָּבֵק שֵׁד מְצוֹדֵד לֵב, 

וְזֶה מַסְפִּיק לְיוֹתֵר מִשִּׁיר אֶחָד, לְעִתִּים 

הַבַּיִת מָט לִנְפֹּל וַאֲנִי הוּא הַשָּׁב חֲזָרָה אֶל רֵאשִׁית

הַסּוֹף.

לובן. אין להניח למסמן "לובן" לחמוק. יש לעצור את שגרת היום, לאחוז בו ולעיין בו כפי שבוחנים חרק חדש ולא מוכר המתהלך בגינה. על כן, את רצף הקריאה/כתיבה יש לעצור ולשוב אל "לובן", עכשיו: לובן. [דלות המרחב הטקסטואלי והלשוני מגבילה אותי]. וכאן מצופה שתהיה המשכיות טקסטואלית, אך היא כמעט חסרת משמעות ברגע שהוכרע על דבר ה"מיקוד". ניתן למחוק את המילים האלה אשר אתם קוראים [והוא כותב], שכן שומה על עיניכם להיטמע בראיית הלובן לבדה: [כיצד] להימשך אל אותה הנקודה. דבר זה, כיצד נהוג לכנותו? הבהרה: הכוונה היא ללובן, ולא לפעולת השיבה אל הלובן ולא אל הציווי החיצוני. ונדמה שמדובר כמעט בתהליכים מקבילים: ציווי->תנועה->לובן. נדמה שתנועה במרחב ובזמן מסמנת כיוון. לדוגמה: טקסט -> כוונה/הבנה [של מי?]. מדוע אפוא? יש להישמר מעניינים מן הסוג הזה ככל הניתן. הדבר עלול לתסכל עד מיתה. גרוע מכך: הדבר יכול להתל בכם. ז'אק לאקאן (1901 - 1981) הזהיר מן הפסיכוזה וכך גם הדובר. קשה ומרה היא הפסיכוזה, וההתעלמות מאפשריותה היא קשה ומרה עוד יותר. היא משליכה אותנו אל מחוץ לכורח השיבה המגנטית, אל נקודת הראשית אשר לכאורה מסומנת באופן אקראי. ואין, אין זה כך. היזהרו מן הקביעות האלה הַמֻּסְוָאוֹת בענפי אופיה של השפה כאקסיומות. [האמנם] נועד השיר להתמרד כנגד תרבות המסר, תרבות האוגד. רצוי יהיה לדון במסמן "הבנה". ועל זה עוד ידובר בפרויקט נפרד. הנה נוסחה לשם דיון מקדים: עיון -> ציר הבנה/אי-הבנה. האפשרות השלישית היא הציר הפואטי [=הפואטיקה בכללותה, מאריסטו ועד - ?]. הבלבול מתחיל עם שמות עצם סתמיים ויומיומיים לכאורה אשר מופיעים במילות השיר מחוסר ברירה: חולצה, ברית, עצמה, ארוס [ואל תשכח את הארוס], מתווה, חמדת אהבים, נגיעה, רוך ומשתנים אקוטיים.  

מפלצת/עתיד

מפלצת/עתיד (או: אני אוהב אותך)

בְּכָל מִשְׁפָּט תָּמִים לִכְאוֹרָה 

מִסְתַּתֶּרֶת מִפְלֶצֶת שֶׁנִּקְרֵאת עָתִיד

This Monstrous ‘arrivant’* is unpredictable and presents in the ‘form of an absolute danger’ (Derrida, 1976: 5), with which current modernist concepts and constructions cannot deal. Similar to the dangers of climate change, Derrida (1984: 23) elaborated on the concept of ‘disaster’ in the context of nuclear catastrophe, claiming that it is ‘fabulously textual’, because until it happens, it can only be imagined, and once it happens, it marks the end of human civilization.

*- פועל שנגזר כשם עצם מתוך השפה הצרפתית (מהפועל arriver – להגיע, לבוא). אין למילה זו מקבילה מדויקת באנגלית, ולכן חוקרים ומתרגמים לאנגלית (כולל פגי קאמוף [ממתרגמות דרידה לשפה האנגלית]) בוחרים להותיר אותה בצורת המקור (the arrivant). בצרפתית יומיומית, arrivant (או le nouveau arrivant) פירושו "הבא", "החדש מקרוב בא", "האורח המגיע" או "המבוקש שנכנס". דרידה מנצל את המבנה הדקדוקי בצרפתית, שבו הביטוי משמש גם כפועל בהווה (המישהו או המשהו שמגיע כעת) וגם כמשתתף סביל/פעיל, כדי לסמן משהו שאינו סטאטי. הסוגיה שאינה סטטאית חוזרת כמוטיב הגותו של דרידה דרך העקבה, התוסף, הדיפראנס וכן הלאה.

Derrida, J. (1976) Of grammatology. Baltimore, ML: John Hopkins University Press.

Derrida, J. (1984) ‘No apocalypse, not now (full speed ahead, seven missiles, seven missives)’, diacritics, 14(2): 20-31.

וכמעט חובה יהיה לשים לבנו אל ההיררכיה שבין [ה]טקסטים למעלה. השיר גופא, שאמנם לא מתוארך, אך על פי סימנים מקובלים מקובל לחשוב כי הוא מאוחר לטקסט[ים] של דרדיה אשר מתוארכים בשנים למטה. על כל פנים, הטקסט הפואטי הוא עליון מבחינה מרחבית, כלומר - זוכה לעדיפות פיזית-היררכית על פני הטקסט של דרידה (ועל פני הטקסט הזה), אשר משמש כאן כבן לוויה וכמשרת בקודש בלבד שאינו זכאי להיכנס אל קודש הקודשים, ולבטח שאינו קודש הקודשים בעצמו, זאת למרות שמבחינת מרחב הזמן והכרונולוגיה, אין הדבר כך כלל ועיקר והתמונה הפוכה מהיבט זה. כאן כבר יהיה זה מחשיד אם לא תשאל השאלה: האם הטקסט התחתון (הכתוב בשפה האנגלית - והרי כל בר לבב יודע שהשפה הצרפתית מסתתרת היכנשהו במחזור הדם של הקטע הנדון), הינו תוסף Supplément נלווה לשיר או שמא השיר תוסף Supplément נלווה לטקסט, או לחילופין - מה קורה לטקסט הדרידיאני בעקבות ההיצמדות הכפויה אל השיר, ומה קורה לשיר? האם לפנינו אפוא "טקסט" אחד או שניים או שלושה או יותר? מה מעמדו של הטקסט הזה בהיררכיה הפואטית הזאת? ואמנם מדובר בשיר קצר לכאורה, אך האמת היא שזהו השיר הארוך ביותר שכתבתי עד כה*, והוא עדיין נכתב.

*- [טקסט] ראוי יהיה לנסות ולהבין ולדוש במרחב זה בלוגיקת אובייקט a קטנה בהקשר הפואטי למעלה. שרשרת המטונימיות פועלת על נשמת הדובר כאותה אהובה שהיא לנצח "את".

טריפטיכון מוטיב האמת בשירתי (מדובר בשיר אהבה)*

 טריפטיכון מוטיב האמת בשירתי (מדובר בשיר אהבה)*

א. כשלון מלאות 

מְעַט מִלְּשׁוֹן לֵאוּת 

הַחֹרֶף יַגִּיעַ וַדַּאי 

וְנֹאמַר:

הִגִּיעַ הַחֹרֶף וְהַגֶּשֶׁם יוֹרֵד

הַשָּׁמַיִם קוֹדְרִים

וְהִנֵּה קַר

וּנְבַקֵּשׁ מִן הַחֹם לְהוֹפִיעַ יְמַלֵּא אֶת הַגּוּף

עַד בּוֹא הָאָבִיב שֶׁיַּגִּיעַ

וַדַּאי שֶׁיַּגִּיעַ

וְנֵדַע לְהַצְבִּיעַ לְהִתְקָרֵב 

לְהִתְעַקֵּב**

ב. אם תבקשו למצות את שירתי

אִם תְּבַקְּשׁוּ לְהָבִין אֶת שִׁירָתִי

תֵּאָלְצוּ לָדַעַת קְרֹא

אַךְ אִם תְּבַקְּשׁוּ לִקְרֹא אֶת שִׁירָתִי

תֵּאָלְצוּ לְאַמֵּץ (שִׁיטַת) קְרִיאָה פֵּנוֹמֵנוֹלוֹגִית

וְזֶה כִּמְעַט אוֹתוֹ הַדָּבָר.

ג. מילה אמת לא כתבתי

אֲנִי מְהַתֵּל בָּכֶם

וְגָרוּעַ מִכָּךְ אֲנִי מְהַתֵּל בְּעַצְמִי

וְעַל כֵּן

מַהֲתַלָּה הִיא סִימָן

תּוֹסַף סָמוּי

שֶׁנִּגְלָה מִתּוֹךְ הֶקְשֵׁר הַהֶקְשֵׁרִים

הֶקְשֵׁר רָחָב וְעָטוּי

בְּמוֹטִיב הָאֱמֶת

בְּשִׁירָתִי.

*- כותרת קודמת אשר נגנזה: טריפטיכון מוטיב האוגד (מדובר בשיר אהבה).

**- נכון לזמן כתיבת הדברים, לא קיימת מילה כזאת בעברית: להתעקב. אך אין זה אומר שאין בה בהקשר זה משמעות שיכולה להתקבל בתנאים מסוימים. על כל פנים, אין מדובר אפוא בדבר המכונה "שגיאת כתיב", אלא יותר סימון הנגוע בלוגיקת ה-Différance והעקבה (Trace).

----------

אם שירה הייתה דלת [וכמה יהיר הוא האוגד], דלת ממשית, דלת רגילה, ודאי שהיא הייתה עשויה מחומרי הטריפטיכון הזה. ונדבוק בכך שפעולתה הפסיבית נגזרת לא מעצם היות הדלת [או: היותה דלת], אלא מעצם מיקומה בזמן נתון וביחס למרחב המאורגן – פתוח, סגור. וניתן להוסיף: פתוח למחצה, פתוח לרווחה, נעול וכדומה. אם כן, כאשר ניגשים אל השירה הזאת, אחת האפשרויות היא לראותה כדלת אשר צירה נע במחזוריות של 360 מעלות, שכן השיר האחרון ברצף (ג': מילה אמת לא כתבתי) הוא גם הראשון וגם השני, וההחלטה לכתוב ג' כסימון להיותו שלישי, היא שרירותית בלבד, ומדמה מציאות בלתי אפשרית של סדר או שאיפה לטוהר עלילתי: 1, 2, 3 וכן הלאה, פתוח, סגור, וכן הלאה. וראוי לדון כאן בסוגיית היכולת להבין, או לחילופין בקיומו של המיצוי המונכח בטקסט כלשהו – תמים או לא תמים (היינו: בעל יומרה אסתטית או פוליטית). אצל דרידה למשל ישנו מושג ה– Dissémination, והוא חולש כבעל-בית רוחני על פני חלקים א', ב' ו-ג' בטריפטיכון זה וכמעט בכל שירתי האחרונה. במאמר מוסגר ראוי לציין כי עונות הקיץ והסתיו נפקדות במובן מסוים מחלק א', ונוצרת מעין היפרדות בין "המציאות הלשונית-ספרותית" לבין מה שמכונה בפינו "המציאות". אדם אשר לא היה בקיא בסיווגן של עונות השנה, לבטח לא היה שם לבו אל ההיעדר והיה חווה את החלק הזה מכל צדדיו כשלם (דמיינו את החיים והמוות כתנועה לא סדורה ולא כקו ליניארי; הרי הקיץ והסתיו [כהיעדר] מייצגים בדיוק את התנועה הבלתי נסבלת הזאת של אשליית החיים והמוות - פואטיקה אינה יכולה להישען על קו שכזה). אך אין ברירה אלא להתעכב על ההיעדר הזה (ואחרים), אשר נובע באופן גס מן המילים הנוכחות במצב צבירה מסוים במציאות השירית הספציפית, ומתפקד כשדה וירטואלי שמזין את הטקסט (ז'יל דלז). שערו בלבכם: כדי למצות את כוונותיו של הדובר, הייתי נדרש להשתמש בכל המילים שבמילון ולא להחסיר ולו אחת, גם מילים כאלה שאיני מכיר את משמעותן (כדאי בהקשר זה לדוש, לחקור ולהעמיק ב"ספריית בבל" לחורחה לואיס בורחס, למשל). הרי ברור שמילים או מושגים או תיבות אלה קיימים במובנים מסוימים של קיום, והיעדרם הזמני מתודעתי אינו יכול לשמש אמתלה לפגיעותו של השיר או לכל משפט שאומר מעתה והלאה. ואתוודה, העיסוק במושג האמת עלול לגלוש אל הנדוש והקלישאתי. לדאבוני, כניסתי למרחב האמת נכפתה עליי בשלב זה ואין בידי אלא להיענות לבואו הבלתי נמנע*, כפי שבואו של האביב יגיע גם יגיע כמחולל. בחלק ב' אני עוסק באופן גלוי בדיאלוג עתידי ביני לבין רוחות רפאים פרטיים אשר יישאו מטענים אסוציאטיביים ומצבי רוח ומידות שונות של ידיעה, וכל אלה נגזרו עליהן, ועל כן חשוב להתייחס לחלק זה בכובד ראש ובכל הרצינות הראויה – אני מתכוון לכך. שירתי קריאה במידה רבה ללא קשר למושג המתעתע והנכלולי שהמליך עצמו על דעת עצמו, אשר מתייצב בתווך באופן חבלני ושרירותי, ונקרא "הבנה". המהתלה אפוא היא [=אוגד] מודעת והיא יסוד הנפש וסוד הרעיון הפואטי שלי. אם ניתן לדבר על "רעיון" בהקשר ספרותי, כמו על חור** שנוצר מתוך הופעתן של מילים מעוקבות ורדופות אשר מהוות מסמן (Signifier) לנפש הדובר, המסומן (Signified) הביוגרפי – הקיים ברגע זה, ואותם חורים משמשים כחומר וכלא חומר, קיץ וסתיו. דבר מה סמוי חדל להיות סמוי ברגע שנאמר עליו למשל: "תוסף סמוי", אך מידה מן הסמוי נושקת בו ושולחת אותו, ואת הדובר, הלאה מכאן. 

*- הטירה, פרנץ קפקא. המירו את "הכפר" אליו נכנס ק' ב"מרחב האמת" שבשורה זו.

**- אפשרות קריאה: הטראומה שלא ניתן להסביר (ז'אק לאקאן, "הממשי – The Real"). המילים אינן יכולות לגעת עד תום ובאופן ישיר ב"מסומן הביוגרפי" או בטראומה; עצם הופעתן של המילים מדגישה את מה שאיננו נאמר -  החור שסביבו סובב "הכל". ועיינו בשירו של נתן זך, "שיר ערב".

פעילותן העכשווית של האותות האלה לאחר

 פעילותן העכשווית של האותות האלה לאחר

The time is out of joint / נקע גלגל הזמן

וויליאם שייקספיר ואברהם שלונסקי

עֵת הֵעָלְמוּתִי כָּעֵת

לֹא תִּשְׁתַּנֶּה מַהוּת הָאוֹתוֹת 

מַהוּתָן הַיַּצְרָנִית 

שֶׁל הַתֵּבוֹת הָרְדוּפוֹת הָאֵלֶּה. אֵלֶּה הַקּוֹלוֹת 

נִתְלִים בְּגַלְגֶּלֶת הָרוּחוֹת

בְּרֶשֶׁת הָרוּחַ הַסְּתוּמָה הַזֹּאת

אֲחֻזַּת הַתַּעֲתוּעַ

 

הַשַּׁקְרָנִית.

פריפטיה [תרגום]

 פריפטיה*

תרגום שירו של ג'ון גולד פלטשר - Peripeteia

אֵינִי יָכוֹל עוֹד לִמְצֹא מָקוֹם עֲבוּרִי: 

אֲנִי הוֹלֵךְ. 

דְּבָרִים רַבִּים מִדַּי מְעַכְּבִים אוֹתִי, 

אַךְ מֵאָחוֹר כֹּחַ נְטוּל כָּל רֶסֶן. 

רַעַשׁ, הֲמוּלָה, תְּנוּעָה 

מַחֲלִיקִים אוֹתִי אֶל הַשּׁוּלַיִם, 

גְּרָאוּפֶל אָפֵל מְרַטֵט 

בְּמוֹרַד קִירוֹת אֲדֻמִּים. 

בְּמַעֲבֵה ג'וּנְגֶּל יָרֹק, הַסִּחְרוּר הַזֶּה, 

הַסִּכְלוּת הַצֶּנְטְרִיפוּגָלִית, 

דֶּרֶךְ שַׁאֲגַת הָאָבָק וְהַהֶבֶל שֶׁנִּתָּזִים, 

הוּא יִמְצָא מְנוּחָתוֹ. 

אוֹרוֹת זְהֻבִּים יָצוּצוּ בְּיָגוֹן מִתּוֹךְ הַדְּמָמָה, 

לִפְנֵי שֶׁאָשׁוּב.

פֶּרִיפֶּטְיָה (מיוונית: Περιπέτεια, "נפילה סיבובית") - מושג מתוך הפואטיקה של אריסטו המציין את תהפוכת הגורל הטרגית; המפנה הפתאומי בעלילה שבו הפעולה סובבת אל ההפך הגמור ממגמתה המקורית.

שוב אחר

 שוב אחר

דרידה מציע שהמילה "הישנותיות", 

המקרבת את המילה הלטינית iter ("שוב") 

ואת המילה הסנסקריטית itara ("אחר"), 

היא הלוגיקה שכורכת יחדיו חזרות ואחרוּת.

ניקולס רויל

כָּאן בַּגִּיחָה הַזֹּאת

אֲנִי סָאַ"ל ח'

עִם F בְּנִי הָאָהוּב

אִם תִּרְאוּ קַיִן מְגִיחַ

תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחִסַּלְתִּי שׁוּב

אֶת מַחַ"ט רָפִיחַ

וְעַתָּה אֲנִי

טריפטיכון Severed Invocation

 טריפטיכון Severed Invocation

"פילמון יוצא ונכנס אל תוך הזמן, מופיע ונעלם"

רות נצר על פילמון של קרל יונג

 Severed Invocation

אַיֵּה הַמְּשׁוֹרֵר וִירְגִ'ילִיּוֹ

אַיֵּה הַנָּבִיא טִירֶסְיָאס

אַיֵּה אַנְכִיסֵס הָאָב

אַיֵּה אַנְטִיקְלֵאָה אָרִיאַדְנֶה בֵּאַטְרִיצֶ'ה אַיֵּךְ!

אַיֵּה מַשֶּׁהוּ אוֹ

אַיֵּה מִישֶׁהוּ אֲשֶׁר הָיָה

עִמְדוּ דֹּם מוּלִי עַתָּה

עִבְרוּ כְּצֵל עַל פְּנֵי חַיֵּי הַנֶּפֶשׁ

 

הַכְּרוּתָה

κατάβασις

מדור א'

פֹּה עַל מִפְתַּן הַשְּׁקִיעָה 

שָׁם תֵּל עִקְבוֹת גִּבּוֹרִים 

דָּם הֵד רוּחוֹת רְפָאִים  

מדור ב'

וּמַדְרֵגוֹת לֻלְיָנִיּוֹת מִתְפַּתְּלוֹת 

שֶׁמֶשׁ שְׁחֹרָה נִשֵּׂאת עַל כִּתְפֵי הַצְּלָלִים

שֶׁמֶשׁ סְתוּמָה וְחֹם בַּלָּהוֹת 

אֵימַת טֵרוּף לַהַט זְאֵבוֹת

אֵימַת סְאוּב לַהַב הַצְּוָחוֹת

מדור ג'

וְהֵד בֶּרְנַרְדּוֹ דּוֹ

נוֹשֵׂא בְּלִימָה: מִי שָׁם?

מִי לוּ זָעַקְתִּי?

מִי? 

מדור ד'

.

Ἀνάβασις

יָד עַלְמָה עֲלוּמָה הִיא יֵשׁוְלֹא 

אֱחֹז וְאֶטֹּשׁ וְאֶפֹּל סְחַרְחַר 

וּבְאֵין עַיִן לִרְאוֹת מֵרָחוֹק אֶת הָהָר 

וָאָקִיץ וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים 

עֹלִים וְיֹרְדִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים

וּבְאוֹת ב' רָפָה בִּפְאֵר הַמִּלִּים 

וּבְטֹהַר הָעֲמִידָה וְהַקִּימָה וְהַכֵּלִים

אֶתְנַשֵּׂא וְאֶתְעַלֶּה וָאֶשְׁתַּנֶּה וָאֶתְגַּלֶּה וָאֶתְעוֹרֵר 

וָאַבִּיט מַטָּה אָחוֹר בִּי אֵב זִכְרוֹן אוֹר בְּעִתּוֹ 

אוֹר הַפָּנִים הָאוֹר הַחִוֵּר

שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּמִלָּתוֹ

סונטת צעדת האבל

 סונטת צעדת האבל 

“The fall (bababadalgharaghtakamminarronnkonnbronntonner- ronntuonnthunntrovarrhounawnskawntoohoohoordenenthur- nuk!)"

James Joyce, Finnegans Wake

תְּנוּמַת הַיָּם תְּרוּעוֹת חֲצוֹצְרָה בּוֹקְעוֹת מְבַשְּׂרוֹת

תְּנוּדוֹת מְדוּדוֹת מִתְמַשְּׁכוֹת מֻקְפָּדוֹת מִתְאָרְכוֹת 

מִתְעַקֵּל זֶרֶם נְהַר הַלִּיפִּי הַהוֹלֵם בְּשַׁלְוַת הַחוֹף

גַּעַשׁ וְרַעַשׁ בְּרָקִים וְקוֹל שׁוֹפָרוֹת וּמִפְתַּן הַסּוֹף

בּוֹדֵד מִתְעַרְבֵּל בְּכֹחַ רוּחַ אַהֲבָה וּתְשׁוּקַת אָדָם

רוּחוֹת רְפָאִים מִלֵּב הַשָּׂדֶה צָרוֹת לוֹ דּוֹגְרוֹת בּוֹ

בִּצְעָדִים מְדוּדִים בְּאֹפֶן מֻקְפָּד כְּמוֹ זְרִימַת הַדָּם

אֶל הַגֹּבַהּ נִשָּׂא יְחִידִי בְּגוּפוֹ וְנִרְעַד בִּסְפוֹרְצַנְדּוֹ

וְנוֹפֵל הוּא מֹשֶׁה בְּהִתְפָּרְצוּת הַתִּזְמֹרֶת מִן הָהָר

מַכַּת שֶׁבֶר טוּטִי סְטְרַייק צְלִילִית כְּאֵל מַמְטִירָה

אוֹת אֵימַת הַהוֹד תַ'נְדֶרְווֹרְד אַדְמַת כַּר הַנְּפִילָה

וְשָׁט סוּבִּיטוֹ פִּיאָנוֹ חוֹלֵם הֵד אִמּוֹ בְּקוֹל מוּאָר

וְלַבָּה רוֹתַחַת וּבִעְבּוּעַ טְרוֹם הַלְמַת קַת הַמָּוֶת

וְקָם וְשָׁב וְעוֹלֶה מִזֶּרֶם הַדָּם בַּנָּהָר הַבָּא כַּמָּוֶת.

אחת

 אחת 

"כָּל הָעוֹלָם // הוּא / מֵעֵין מַשֶּׁהוּ"

אהרן שבתאי

עַל פִּי הַחִשּׁוּב שֶׁלִּי

זֶה כְּבָר הָיָה צָרִיךְ לִקְרוֹת

מַשֶּׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לָצוּץ בִּכְסוּת

הוֹדָעָה חֲדָשָׁה אַחַת מַמְתִּינָה עֲבוּרְךָ

הִתְגַּשְּׁמוּת חַד פַּעֲמִית

עַל פִּי הַחִשּׁוּב שֶׁלִּי

אֲמוּרָה לִשְׁאֹב אוֹתִי הַחוּצָה

שׁוּרָה אַחַת שֶׁלֹּא אוּכַל לַעֲקֹר מִן הַלֵּב

עַל פִּי הַחִשּׁוּב שֶׁלִּי זֶה כְּבָר הָיָה צָרִיךְ לִקְרוֹת

וְהַהַמְתָּנָה הַזֹּאת

טריפטיכון שירה בלתי נסבלת. נכלולית ונצרכת.

 טריפטיכון שירה בלתי נסבלת. נכלולית ונצרכת. 

הֲבִיאוּהוּ לְכָאן וְנֵדָעֵהוּ

יונה וולך

א. ועוד ידובר בך

וְדֻבַּר בָּהּ רַבּוֹת אָז וְהַיּוֹם

נַחְתֹּם אַךְ בָּזֹאת:

שִׁירָה, 

כַּמָּה נוֹרָא. הַתְחָלָה רָעָה.

וְעוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזוֹ שִׁירָה אַלִּימָה

בָּאָה בִּדְרִישׁוֹת 

אִינְטֵלֶקְ

טוּאָלִיּוֹת

חֵטְא עַל פֶּשַׁע מַעֲרִימָה.

ב. שבע הברות

וְזוֹ שִׁירָה הַחוֹרֶגֶת 

מִצִּלּוּם מָסָךְ אֶחָד 

אֵינָהּ עוֹמֶדֶת בַּתּוֹר 

שִׁירָה שֶׁלֹּא נִדְחֶפֶת 

לֹא עוֹנָה עַל צִפִּיּוֹת 

בְּסִיסִיּוֹת שֶׁל מִסְפָּר 

הַהֲבָרוֹת שֶׁל עוֹד אוֹת

וְאוֹת כְּמוֹ הַמִּלָּה

וְכַמָּה קַל לְהִתְפַּתּוֹת  

עִם עִנְיַן הַ הֲ בָ נָ ה וְ הָ עֹ נֶ ג הַ זְּ מַ נִּ י

אָז הֲבִיאוּהָ לְכָאן וְנֵדָעֶהָ

כְּמוֹ אַקְט מִינִי 

ג. בלתי נסבלת. נכלולית ונצרכת.

בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת. נַכְלוּלִית.

דַּוְקָא בְּאֶמְצַע הַיּוֹם

לְבוּשָׁה יֻמְרָנִית

דַּוְקָא כְּשֶׁהַכֹּל נִפְרַס כְּרוֹנוֹלוֹגִית 

הִיא נוֹעֶצֶת חֶרֶב בְּאֵל הַיַּיִן  

בְּהִלַּת אַרְכִיטֶקְטוּרָה אַרְכֵאוֹלוֹגִית 

יוֹצֶקֶת בִּי אֶת זֶה הַנִּיצוֹץ הַהוּא שֶׁנִּתַּז אַךְ מִתְפּוֹרֵר 

זָקוּק לְרֶגַע שֶׁל

בְּעֵרָה 

רֶגַע שֶׁל

הֻלֶּדֶת.