אמת תיאמת
ומעלה עמו שירה מן התהום
ש"י עגנון, עידו ועינם (עד הנה, עמ' 284)
וּמַעֲלֶה עִמּוֹ שִׁירָה מִן הַתְּהוֹם אֲשֶׁר מוֹלִידָה אֶת רֶחֶם חַוָּה
הַנּוֹשֵׂא הַנִּסְתָּר רוּחַ הַנּוֹשֵׂא תְּנוּעָה
וְהַתְּהוֹם הִיא הַנּוֹשֵׂא הַנּוֹשֵׂא נְבוּאַת יְלוּדָה
הַמִּלָּה נִמְצָאתְוְלֹא בְּסֶדֶק מְעַגֵּן שֶׁבֵּין נֶחְבָּא וַעֲטוּי
חוֹצָה אֶת הֱיוֹת הָאֶחָד עַל פְּנֵי הַלָּשׁוֹן לָעַד כִּתְנוּעַת אָב
כָּל עוֹד הַמִּלָּה תִּהְיֶה מִלָּה וְאַף אִם לֹא
נוֹעַ תָּנוּעַ הִיא כִּפְרֹץ הַיָּם כִּפְרֹץ מִשְׁבָּרָיו
תוסף א': אני מתלבט. פיזור. שם עצם. סְקַטֶרבְּרֵיין הוא אומר. הפיזור הוא ההוכחה למה שאני רוצה לומר. אין אלא הנפש זורה את פורענות ההתפרסות על פני השטח (ראו ויקרא כ"ו, 33). אני נמחץ מעצמת הפורענות הבאה בפניי. איני מצליח לבטא את שמה הניבט בי כהד. היא מתקרבת והנה עמוד "אחר" - "הפרש על הדלי". הופעתו היא חלקו, וכיצד הוא הגיע אליו פתאום [דיבור-כתיבה חיצוני]. הדלי הריק הזה. הדלי הריק הזה והקור והחדר והפחם והמתעד והארכיאולוגיה כולה. חדלה הנפש מלהתקיים בתצורתה הקבועה, הישיבה אינה ישיבה ואין חלופה ואשליית שעתוק. אני ניגש אליה ושואל: היכן היא הנפש. והיא טורקת את הדלת בפני אותו אלמוני המטפס על גג ביתה עתה ומתאווה להיכנס פנימיה, והיא מתרוצצות רצוא ושוב מטורללה בשגעונה. היא קוראת Raphèl maì amèch zabì almì Raphèl maì amèch zabì almì ושבה ומקוננת "היא הנפש". ואני דופק על רעפיה ויורד בפיר הארובה. אני עומד מפוחם והיא מזהה את כובדו של הכיסוי (עטייה) ולא את גופי העירום (נחבא), היא חובקת את כיסוי עור הגוף ואני ממאן להתקלח. נפש נוספת נכנסת לחדר ומציעה מגבת, גבינה, לוח מחיק נגד זיכרון. נפש אחת הותירה צעד מלאכי על הקרקע ואני מאמץ עיניי לזכור את ההד הניתך כמטר מפיה almì almì - פשר תנועת הברה ביקשתי בעודי אוחז בשניה בשתי ידיי ודוחס אל חלקי הגוף והיא כמתנגדת מתנועעת לריקוד תנועותיי, אני קורא Raphèl maì amèch zabì, והיא כמו מתפתה - היכנסי בואי שובי לִמְנוּחָיְכִי, הישעני על זה המוטה, אמרי לי, פצי פה, קדשי עולם קדמון, אמרי לי דבר פשר שאבקש לו תמיהה שאדע בו געגוע. והנה אני "עומד". תוסף ב': הוא מתלבט. אין זכר. כמעט ואיני זוכר את הזכר שהיה, אף עקבות צעדים, אף קולות והד, ומה הוא אותו משפט ודין. עליו יהיה לכתוב כל זאת. שאם לא יכתוב: שאם לא אכתוב תנועת ההיעלמות תעבור היא מן הממשי אל הסימבולי. מה יעלה בגורל ההיעלמות אשר מקבילה ללבדיות על כורסת האבן [סמל]. נדמה לי שמשהו נטרק. נדמה לו שהכניסה לא הייתה כבדרך הטבע. דרכו של הטבע, יאמר רוסו. את הדרך סוללים בני אדם מחומרי טבע באמצעות הטבע, אנו קוראים לזה "לא-טבע". ומה על הדרך הזאת שאני עומד עליה עכשיו. "דרך" אתם חושבים. כל הזמן הזה ולא עצמתי עין. אני מתלבט האם לדפוק בדלת וציר הדלת רעוע מחשב להישבר, והדלת עקורה ועקירתה נמשכה זמן רב בעודי "עומד" [תנועה]. משהו מכל זה מזכיר לי דבר מה חדש. אני נאלץ לקבל את הדין ולאחוז בפטיש. האם פטיש זה היה כאן בעבר, נפשי מאחור לוחשת "האם פטיש זה - כתוב או דבור?" שים לב - עליך להיזכר ברוחות כולן ככוליות ברגע כדי להוציא דבר מה על הכתב. השתלט על המרחב עכשיו למען העתיד, נפשות הנימפות מן העבר באות לקראתי ואולי מדובר בקליופה אשר פותחת שערי שמיים ועתה היא/הן אוחזות בה בדלת העקורה, ונותרה אחת - הציר, היא קוראת, אינו משומן. כדי שתוכל להיכנס יש לבצע עקירה חוזרת. אם כך, אני מתלבט לגבי האפשרות האחת ש"עומדת" בפני כנצח-תמיד. קליופה, אני נכנס ויוצא והחיות ממללות בי עשה. תוסף ג': "חוצה את היות האחד" שנאמר:
He split her up like a flat fish into two halves; One half of her he set up and stretched out as the heavens. He stretched the skin and appointed a watch And ordered them not to let her waters come forth. [King, Leonard William (trans.). The Seven Tablets of Creation; or, The Babylonian and Assyrian Legends Concerning the Creation of the World and of Mankind. London: Luzac and Co., 1902, Tablet IV, lines 137–140.]
תוסף ד': החצייה הזאת, האלימה בשל היותה בלתי נמנעת ולא בשל הדם, היא כאבן הריחיים הכתושה שניתן להעלות [ראו רבי נחמן] כשירה, מן התהום, אל גג ללא בית. תוסף ה': שורה אמצעית (אשר חוצה את השיר לשניים) - המילה "מילה", הינה מטונימיה.
Knees apart (boldness added – M.N) and hand placed confidently on her knee, this imperious lady looks down – but not at us. Her twisted pose is tense and defensive: she looks as though she is clasping an imaginary shield while showing off the luxurious fabric of her sleeve, woven with gold. Six dolphin-like creatures adorned with spikes and rubies for eyes guard her throne, baring sharp teeth. A scallop shell hung with coral and crystal beads crowns the maritime throne. [The National Gallery, London. Descriptive text and provenance for A Muse (Calliope?) by Cosimo Tura (NG3070). Available online: https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/cosimo-tura-a-muse-calliope (accessed October 30, 2026).]
