יום חמישי, 12 בנובמבר 2026

אמת תיאמת

 אמת תיאמת

ומעלה עמו שירה מן התהום

ש"י עגנון, עידו ועינם (עד הנה, עמ' 284) 


וּמַעֲלֶה עִמּוֹ שִׁירָה מִן הַתְּהוֹם אֲשֶׁר מוֹלִידָה אֶת רֶחֶם חַוָּה

הַנּוֹשֵׂא הַנִּסְתָּר רוּחַ הַנּוֹשֵׂא תְּנוּעָה

וְהַתְּהוֹם הִיא הַנּוֹשֵׂא הַנּוֹשֵׂא נְבוּאַת יְלוּדָה 

הַמִּלָּה נִמְצָאתְוְלֹא בְּסֶדֶק מְעַגֵּן שֶׁבֵּין נֶחְבָּא וַעֲטוּי

חוֹצָה אֶת הֱיוֹת הָאֶחָד עַל פְּנֵי הַלָּשׁוֹן לָעַד כִּתְנוּעַת אָב

כָּל עוֹד הַמִּלָּה תִּהְיֶה מִלָּה וְאַף אִם לֹא

נוֹעַ תָּנוּעַ הִיא כִּפְרֹץ הַיָּם כִּפְרֹץ מִשְׁבָּרָיו


תוסף א': אני מתלבט. פיזור. שם עצם. סְקַטֶרבְּרֵיין הוא אומר. הפיזור הוא ההוכחה למה שאני רוצה לומר. אין אלא הנפש זורה את פורענות ההתפרסות על פני השטח (ראו ויקרא כ"ו, 33). אני נמחץ מעצמת הפורענות הבאה בפניי. איני מצליח לבטא את שמה הניבט בי כהד. היא מתקרבת והנה עמוד "אחר" - "הפרש על הדלי". הופעתו היא חלקו, וכיצד הוא הגיע אליו פתאום [דיבור-כתיבה חיצוני]. הדלי הריק הזה. הדלי הריק הזה והקור והחדר והפחם והמתעד והארכיאולוגיה כולה. חדלה הנפש מלהתקיים בתצורתה הקבועה, הישיבה אינה ישיבה ואין חלופה ואשליית שעתוק. אני ניגש אליה ושואל: היכן היא הנפש. והיא טורקת את הדלת בפני אותו אלמוני המטפס על גג ביתה עתה ומתאווה להיכנס פנימיה, והיא מתרוצצות רצוא ושוב מטורללה בשגעונה. היא קוראת Raphèl maì amèch zabì almì Raphèl maì amèch zabì almì ושבה ומקוננת "היא הנפש". ואני דופק על רעפיה ויורד בפיר הארובה. אני עומד מפוחם והיא מזהה את כובדו של הכיסוי (עטייה) ולא את גופי העירום (נחבא), היא חובקת את כיסוי עור הגוף ואני ממאן להתקלח. נפש נוספת נכנסת לחדר ומציעה מגבת, גבינה, לוח מחיק נגד זיכרון. נפש אחת הותירה צעד מלאכי על הקרקע ואני מאמץ עיניי לזכור את ההד הניתך כמטר מפיה almì almì - פשר תנועת הברה ביקשתי בעודי אוחז בשניה בשתי ידיי ודוחס אל חלקי הגוף והיא כמתנגדת מתנועעת לריקוד תנועותיי, אני קורא Raphèl maì amèch zabì, והיא כמו מתפתה - היכנסי בואי שובי לִמְנוּחָיְכִי, הישעני על זה המוטה, אמרי לי, פצי פה, קדשי עולם קדמון, אמרי לי דבר פשר שאבקש לו תמיהה שאדע בו געגוע. והנה אני "עומד". תוסף ב': הוא מתלבט. אין זכר. כמעט ואיני זוכר את הזכר שהיה, אף עקבות צעדים, אף קולות והד, ומה הוא אותו משפט ודין. עליו יהיה לכתוב כל זאת. שאם לא יכתוב: שאם לא אכתוב תנועת ההיעלמות תעבור היא מן הממשי אל הסימבולי. מה יעלה בגורל ההיעלמות אשר מקבילה ללבדיות על כורסת האבן [סמל]. נדמה לי שמשהו נטרק. נדמה לו שהכניסה לא הייתה כבדרך הטבע. דרכו של הטבע, יאמר רוסו. את הדרך סוללים בני אדם מחומרי טבע באמצעות הטבע, אנו קוראים לזה "לא-טבע". ומה על הדרך הזאת שאני עומד עליה עכשיו. "דרך" אתם חושבים. כל הזמן הזה ולא עצמתי עין. אני מתלבט האם לדפוק בדלת וציר הדלת רעוע מחשב להישבר, והדלת עקורה ועקירתה נמשכה זמן רב בעודי "עומד" [תנועה]. משהו מכל זה מזכיר לי דבר מה חדש. אני נאלץ לקבל את הדין ולאחוז בפטיש. האם פטיש זה היה כאן בעבר, נפשי מאחור לוחשת "האם פטיש זה - כתוב או דבור?" שים לב - עליך להיזכר ברוחות כולן ככוליות ברגע כדי להוציא דבר מה על הכתב. השתלט על המרחב עכשיו למען העתיד, נפשות הנימפות מן העבר באות לקראתי ואולי מדובר בקליופה אשר פותחת שערי שמיים ועתה היא/הן אוחזות בה בדלת העקורה, ונותרה אחת - הציר, היא קוראת, אינו משומן. כדי שתוכל להיכנס יש לבצע עקירה חוזרת. אם כך, אני מתלבט לגבי האפשרות האחת ש"עומדת" בפני כנצח-תמיד. קליופה, אני נכנס ויוצא והחיות ממללות בי עשה. תוסף ג': "חוצה את היות האחד" שנאמר:


He split her up like a flat fish into two halves; One half of her he set up and stretched out as the heavens. He stretched the skin and appointed a watch And ordered them not to let her waters come forth. [King, Leonard William (trans.). The Seven Tablets of Creation; or, The Babylonian and Assyrian Legends Concerning the Creation of the World and of Mankind. London: Luzac and Co., 1902, Tablet IV, lines 137–140.] 


תוסף ד': החצייה הזאת, האלימה בשל היותה בלתי נמנעת ולא בשל הדם, היא כאבן הריחיים הכתושה שניתן להעלות [ראו רבי נחמן] כשירה, מן התהום, אל גג ללא בית. תוסף ה': שורה אמצעית (אשר חוצה את השיר לשניים) - המילה "מילה", הינה מטונימיה.


Knees apart (boldness added – M.N) and hand placed confidently on her knee, this imperious lady looks down – but not at us. Her twisted pose is tense and defensive: she looks as though she is clasping an imaginary shield while showing off the luxurious fabric of her sleeve, woven with gold. Six dolphin-like creatures adorned with spikes and rubies for eyes guard her throne, baring sharp teeth. A scallop shell hung with coral and crystal beads crowns the maritime throne. [The National Gallery, London. Descriptive text and provenance for A Muse (Calliope?) by Cosimo Tura (NG3070). Available online: https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/cosimo-tura-a-muse-calliope (accessed October 30, 2026).]






יום רביעי, 11 בנובמבר 2026

תיאור שלם של ביקוע

 תיאור שלם של ביקוע


"[...] רעידת אדמה אדירה [...] משפט פשוט ובודד ניתן לביקוע [...]"

ז'אק דרידה


א. תיאור

זֶה הַתֵּאוּר:

וְזֶה אֵפוֹא מִשְׁפָּט פָּשׁוּט

בּוֹדֵד 

מֻנָּח בְּבֵיתוֹ

בָּעוֹלָם הַמְּפֹרָשׁ

וּבָזֶה הוּא נוֹטֵל פַּטִּישׁ חֲמִשָּׁה קִילוֹגְרָם

וּמְבַקֵּעַ אוֹתוֹ

מֵקִים אֶת פּוֹטֶנְצְיָאל הַבִּקּוּעַ

בַּמִּשְׁפָּט הַפָּשׁוּט הַתָּם

הַבּוֹדֵד

וּמְתָאֵר זֹאת תַּחַת הַכּוֹתֶרֶת

זֶה הַתֵּאוּר נְקֻדּוֹתַיִם

אַתֶּם קוֹרְאִים זֹאת וְשָׁבִים אֶל הָאֶפִּיגְרָף

וְנִגְזַר עֲלֵיכֶם לָשׁוּב 

לְכָאן, בֵּינְתַיִם,

כִּי אֵין נִשְׁאַר וְעוֹמֵד

וְיֵשׁ לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים וּלְהַעֲמִידָם בְּמַעְגָּל

כְּחָמְרֵי מִשְׁפָּט פָּשׁוּט (בּוֹדֵד, יָחִיד)

הַהוֹפְכִים

מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים (רַבִּים)

וּבוֹדְדִים (רַבִּים)

וַיָּבוֹא הָאִישׁ וִינַתֵּץ בְּפַטִּישׁ מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים בּוֹדְדִים 


אוּלַי מְדֻבָּר בְּפַטִּישׁ אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָפַךְ עוֹרוֹ

וְהִנֵּהוּ הָאַחֵר שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה

הָאַחֵר שֶׁל הַלָּשׁוֹן


ב. וילפרד ביון ורבי נחמן מברסלב

אִם כָּל חִידוֹת הַלָּשׁוֹן הָיוּ מְכֻנָּסוֹת בְּלֵב הַסֶּלַע

כְּמוֹ סִפְרִיַּת בָּבֶל שֶׁל בּוֹרְחֶס

הָיִיתִי מְנִיחָן לְצִדִּי כִּבְתוֹכִי 

וְכוֹתֵב שָׁחֹר עַל שָׁחֹר: פוּנְקְצִיָּה אַלְפָא לֹא לָגַעַת

הַמְשֵׁךְ לִנְקֻדַּת הָאֶמְצַע


תוסף א': כאמור ועוד, יש לנהוג בזהירות חשדנית ובקפדנות יתרה ביחס לסימונים ושמות פרטיים המשדרים חסינות מפני הארכיאולוגיה וההיסטוריה. כאשר "דובר" השיר מציין בראשיתו "זה", ניתן להניח שישנו עולם שקדם לכתיבת השיר, והוא, לכאורה, נסתר מאיתנו. הוא חשוף לדובר שכן הוא שולט בכל מה שנמצא בין הרווחים כפי שמופיעים בסימון שבאפיגרף (שגם עליו יש לתת את הדעת למשל "[...]"). מדוע נמחקו המילים ונותרו אך אלה המוצגות? כיצד, אם בכלל, הצליח הדובר לצמצם שדה משמעות שלם לכדי שלוש נקודות? זו פעולת אומן המילים והסתרתן, וזו חידה שהפתרון לה לבטח יתגלגל "בכם" לאורך הדורות, אם כי, ולכאורה, הדבר סתום וכלל לא מעניין "עתה" - אך כאן טמונים כל יסודות התחום שנקרא בפינו "תודעה", למשל. "זה", אם כן, חולש ופועל על פני הטקסט כולו כאירוע שמשמיד כל ודאות במפגיע, במכוון, באופן שלא מותיר ספק ביחס למערבולת הבאה בצורה פואטית וחומקת, או על כל פנים מנסה לחמוק, מכל יומרה טרנסצנדנטלית יציבה. מהו אותו "זה"? מי רשאי לציינו או לדבר עליו? האם מצוי הוא בזמן או במרחב של המחבר או של הצופה? או שמא ה"זה" מתפקד כנקודת שיווי משקל דמיונית שבאמצעותה ניתן בכלל להתחיל לדבר על הדברים? תוסף ב': האם ה"זה" הזה ניתן לתיאור המנותק מן הפואטיקה ומן היומרה של שאר המילים שחברו אליו לאחר מכן ואלה שנדבקו בו באופן פעיל לפני כן כתוספים מסוג הווה או מסוג עתיד-חסר? האם אין זו חובה להשיב על שאלות אלה? האם שאלות אתה ניתנות לראייה בלבד בצורה פונטית ולדוש בהן כחזות? שכן הרגישות למילה "זה", שהוחלט במודע להתעלם מן ההגדרה המילונית שלה מסיבות ברורות, וחוסר היכולת שלנו להגיע אל נוסחה מוסכמת שתאפשר לנו ליישר קו, היא גרעין היסוד של הפואטיקה הזאת. ניתן היה לעצור לאחר המילה "זה" ובאותה מידה להמשיך, הדבר לכאורה לא היה משנה את מהותו של הסימון "זה" שבשיר. הוא ישוב אל ה"'זה'יות" שלו בקריאות חוזרות כאן ובמקומות אחרים כמו רעידת אדמה אדירה ומחריבה. העולם המפורש הזה נמצא אצל רילקה (אלגיה 1) שהקדים את דרידה וצמח במקביל לפרויד. ובשם התואר "המפורש" כמובן שישנה תנועת נצח מעגלית, כאילו יש לומר - העולם נפרס בפנינו מן ההתחלה הלא ברורה ועד לאין סוף השרוי בנקודות הנאטמות לכאורה על ידינו באופן מלאכותי בסוגריים הדמיוניים, ובנקודה הבלתי נראית שבחלק ב' (רמז לפונקציית ביתא). תוסף ג': הפואטיקה הזאת מתנגדת להיגיון החידה (שיר ב'). היא חותרת אל לב ליבו של האמצע כמוצא יחיד וכאפשרות בלתי נמנעת. להישאב אל העיצור האחרון בסדרת כל העיצורים כולם. 

קוראים

שכנים



ארכיון הבלוג