Jouissance
כְּשֶׁנּוֹפְלִים מִן הָאָרֶץ מוֹפִיעַ הַפֶּצַע וְהֻלַּדְתּוֹ מִתְפָּרֶצֶת
כְּמוֹ יְדִיעָה כְּמוֹ הַרְגָּשַׁת כְּאֵב מִתְמַזֶּגֶת בִּתְשׁוּקַת הֱיוֹת
הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַמֶּרְחָב וְהַזְּמַן יוֹפִיעוּ כְּחֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים
תַּרְגִּיל בְּאִלְתּוּר שֶׁנּוֹעַד לְאַפְשֵׁר תְּחוּשָׁה, תְּנוּעָה, מָקוֹם לֹא יָדוּעַ
אֶל אִוּוּי כָּלוּא יָדוּעַ, כָּל כָּךְ יָדוּעַ שֶׁנִּתָּן לְמַשֵּׁשׁ הֵעָדְרוֹ
(מִתּוֹכוֹ אַתְּ בּוֹקַעַת)
כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ הַמְּסָרֵב לְהִסָּגֵר הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר עַל תְּנוּעַת הַפְּרִיצָה
הַחוּצָה, אֵלֶיהָ
תוסף א': ניתן אך לדמיין את המקום הזה. ניתן אף לדמיין את הרגש המתחולל נוכח המקום. לדמיין רגש זה עניין שיש לחזור אליו שוב ושוב ולומר אותו בקול רם, למשל: לדמיין את הרגש המתחולל. המשחק הזה הוא בלתי משחקי. הוא נועד להגשים מציאות אכולה, מציאות נאכלת, בזמן הווה, ברגעים כאלה שיש תחושה של התחמקות, תחושה של הגעה אל, תחושת ה"הנה זה". כדי להגיע אליה (ואולי להגיע אליה) צריך לצאת – ולצאת זה תמיד "החוצה". החוצה. מחוץ, לא בפנים. (הפנים והחוץ כתופעה בינארית משתרגות עתה) אף פעם לא בפנים. זה בכף היד, מחוץ לקטגוריות הלשון. החובה היא להתמיד אפוא, שכן המעגליות הזאת סופה בתנועות הגוף – הליכה, ריקוד, שכיבה, ישיבה. ומה לגבי מערכת ההפעלה והמנגנון העילי המפקח וממקד את החיבור שבין הגוף לחלל – האם גם במקרה זה ניתן לומר "יש בכך מן האמת"? היד חודרת אל האור, ראו הנה – קביעה אונטולוגית שאפשר לאפסנה בתנאי מעבדה. וכל זה ודאי קשור לאהבה כחיזיון של כאן ועכשיו – מרחב וזמן. והגופים הללו רחוקים ומתייגעת הלשון, מתייגעת השפה החוצה את הדרך. החוצה = מן הקיום. אל האבדון, אל תנופת המוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה