יתמות אות

 יתמות אות

The Sinthome is that which allows one to live 

Jacque Lacan

הוֹ הַיַּתְמוּת. הוֹ הַיַּתְמוּת הַמְּפֹאָרָהּ הַזֹּאת.

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת. 

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת חִזְיוֹנוֹת. 

דְּחוּסָה הִיא בֵּינוֹת חִזְיוֹנוֹת הַבַּיִת הַבָּנוּי כְּסִימָן כְּאוֹת. 

וְהָאֲגַם הַמָּתוֹק וּמֶזֶג הָאֲוִיר הַ: 

הַמַּמְלָכָה הַמַּמָּשִׁית מְרַקֶּדֶת כַּחֲלוֹם 

הַמַּמְלָכָה הַסִּימְבּוֹלִית הַזֹּאת 

הַמַּמְלָכָה הַסִּימְבּוֹלִית נִתֶּקֶת מִן הַסֵּדֶר הַ

מִן הַסֵּדֶר הָאַחֲרוֹן 

וּסְבַךְ הַצִּמְחִיָּה וְהַפָּנוֹרָמָה כֻּלָּהּ 

מַשְׁלִיכִים אוֹתָךְ כָּאוֹר וַצֶּבַע

הַנּוֹגְעִים בְּעֵינַי כְּמוֹ הֵעָדֵר רוֹדֵף 

וְאֵינִי מַצְלִיחַ לֶאֱחֹז בָּ

וְיָדַי מְגַשְּׁשׁוֹת בַּאֲפֵלַת הָעֹנֶג הַמִּתְמַעֵט 

וּבַפְּאֵר וּבַהֲדַר וּבְאַהֲבַת תְּשׁוּקַת עַקֵּבָה בִּלְתִּי

אֶפְשָׁרִית הַמְּבִיאָה אוֹתִי אֵלַיִךְ

קָרוֹב

מִ

דַּי.

תוסף א': מטונימיה היא מפעל החריגה הבלתי אפשרית. כלומר, אם רק מקדישים זמן לאותה תנועה בודדה מעבר למטונימיה הראשונה ברצף. יחד עם זאת, ראוי יהיה לציין שזו הדרך היחידה והבטוחה לצאת שפוי מכל הסבך המעיק של הסדר הסימבולי. רעיון ה"לא עד הסוף", רעיון הפרויקט ה"בלתי אפשרי". תוסף ב': אין מדובר בפרויקט שנועד לאפשר מרגוע לנפש. אלא למצוא את הדרך למצוא מסומן אחר למסמן "מרגוע". זה הפרויקט שראוי יותר מכל להקדיש לו תשומת לב. ובשיר הזה, הפשוט והמובן, ניתנת לי ההזדמנות לעבד את המחשבה שיש בה ראשית וניצן למעבר ממסומן למסומן, קרבה מטונימית קרה שכזאת אשר בה צפון "תנועה מכילת־כל". מרגוע. כמה מתעתע לחשוב שיש מרגוע במרגוע. כמה מפתה לנוע לכיוון הממשי. השפה יכולה ללמד אותנו דבר־מה על הצניעות הנדרשת מן האדם כדי שזה יוכל לחיות "כמו". וגם לחיות זה עניין (הכוונה מסמן) שאין לקבלו, ויש לקרוא אותו בהקפדה יתרה. להיות ולחיות. היות החיה. ההיות והחי. מדובר בשני פרויקטים נפרדים והשאיפה היא לאחדם, ואך באמצעות השפה נוכל לגבור על הפער. השפה לעולם תעמוד לצידנו וביחס אלינו (ולא בתוכנו) - למשל באמצעות הפואטיקה הזאת. הפואטיקה המשחררת הזאת ממושגים כמו מרגוע כמו היות. החיזיון הוא הממשי. ודאי שלא. ההקפדה היתרה היא היא מביאה אותנו לבחון את ההיגד כפי שקודמנו הקדמונים ביותר בחנו אותם ועמדו על הפער שבין היכולת הטבעית שלנו לבין סך כל האפשרויו הממשיות הגלומות גם בפסיכה האנושית שבכל אחד ואחד מן החיים מן ההיות. ואף על פי כן - ראו נא כיצד מתעתעת בנו המחשבה הטורדנית על התשוקה, שאין לחמוק מהיותה בררנית עד בלי־די. והנגיעה כפעולה מהתלת בי כמו זיכרון בלתי רצוני. תוסף ג': יתמות אות היא סדק בסדר הדברים ובו בזמן היא מארגנת את כוליות האותות למטה יחד, והסכנה והפיתוי הם בתנועה הכמו מגנטית מן הכותרת אל הטקסט ובחזרה. הישמרו מזה כי ההתפרקות סופה בנוכחות יציבה כמו תנועה אחת אשר נכתבת, צליל שחלף אך בר שכפול מתקרב.

Jouissance

Jouissance

כְּשֶׁנּוֹפְלִים מִן הָאָרֶץ מוֹפִיעַ הַפֶּצַע וְהֻלַּדְתּוֹ מִתְפָּרֶצֶת

כְּמוֹ יְדִיעָה כְּמוֹ הַרְגָּשַׁת כְּאֵב מִתְמַזֶּגֶת בִּתְשׁוּקַת הֱיוֹת 

הַתְּשׁוּקָה שֶׁהַמֶּרְחָב וְהַזְּמַן יוֹפִיעוּ כְּחֶזְיוֹן תַּעְתּוּעִים

תַּרְגִּיל בְּאִלְתּוּר שֶׁנּוֹעַד לְאַפְשֵׁר תְּחוּשָׁה, תְּנוּעָה, מָקוֹם לֹא יָדוּעַ

אֶל אִוּוּי כָּלוּא יָדוּעַ, כָּל כָּךְ יָדוּעַ שֶׁנִּתָּן לְמַשֵּׁשׁ הֵעָדְרוֹ

(מִתּוֹכוֹ אַתְּ בּוֹקַעַת)

כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ הַמְּסָרֵב לְהִסָּגֵר הַמְּסָרֵב לְוַתֵּר עַל תְּנוּעַת הַפְּרִיצָה

הַחוּצָה, אֵלֶיהָ

תוסף א': ניתן אך לדמיין את המקום הזה. ניתן אף לדמיין את הרגש המתחולל נוכח המקום. לדמיין רגש זה עניין שיש לחזור אליו שוב ושוב ולומר אותו בקול רם, למשל: לדמיין את הרגש המתחולל. המשחק הזה הוא בלתי משחקי. הוא נועד להגשים מציאות אכולה, מציאות נאכלת, בזמן הווה, ברגעים כאלה שיש תחושה של התחמקות, תחושה של הגעה אל, תחושת ה"הנה זה". כדי להגיע אליה (ואולי להגיע אליה) צריך לצאת – ולצאת זה תמיד "החוצה". החוצה. מחוץ, לא בפנים. (הפנים והחוץ כתופעה בינארית משתרגות עתה) אף פעם לא בפנים. זה בכף היד, מחוץ לקטגוריות הלשון. החובה היא להתמיד אפוא, שכן המעגליות הזאת סופה בתנועות הגוף – הליכה, ריקוד, שכיבה, ישיבה. ומה לגבי מערכת ההפעלה והמנגנון העילי המפקח וממקד את החיבור שבין הגוף לחלל – האם גם במקרה זה ניתן לומר "יש בכך מן האמת"? היד חודרת אל האור, ראו הנה – קביעה אונטולוגית שאפשר לאפסנה בתנאי מעבדה. וכל זה ודאי קשור לאהבה כחיזיון של כאן ועכשיו – מרחב וזמן. והגופים הללו רחוקים ומתייגעת הלשון, מתייגעת השפה החוצה את הדרך. החוצה = מן הקיום. אל האבדון, אל תנופת המוות. תוסף לאקאן: כשההתענגות-Jouissance משתלטת, היא מחסלת את המרחב של האיווי והפנטזיה, ומפרקת את היכולת לקיים יחסים עם האחר.

חולצה לבנה (או לובן החולצה)

 חולצה לבנה (או לובן החולצה)

"מלאך המוות [...] /// נגע בי / ונישק אותי / ושבתי / אל ההתחלה"

צ'סלב מילוש

כְּשֶׁאֲנִי מִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֲנִי לוֹבֵשׁ חֻלְצָה לְבָנָה.

לְאַחַר מִכֵּן אֲנִי פּוֹשֵׁט אוֹתָהּ וּמַשְׁלִיךְ לְסַל הַכְּבִיסָה.

הַפְּעֻלָּה הַחוֹזֶרֶת הַזֹּאת מַסְפִּיקָה לְשִׁיר אֶחָד,

אוֹ שְׁבִירָה אוֹ מִלָּה. לְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁאֲנִי מִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב, 

אֲנִי לוֹבֵשׁ חֻלְצָה לְבָנָה. לְאַחַר מִכֵּן, אֲנִי פּוֹשֵׁט אוֹתָהּ 

וּמַשְׁלִיךְ לְסַל הַכְּבִיסָה. לְעִתִּים דָּבֵק שֵׁד מְצוֹדֵד לֵב, 

וְזֶה מַסְפִּיק לְיוֹתֵר מִשִּׁיר אֶחָד, לְעִתִּים 

הַבַּיִת מָט לִנְפֹּל וַאֲנִי הוּא הַשָּׁב חֲזָרָה אֶל רֵאשִׁית

הַסּוֹף.

לובן. אין להניח למסמן "לובן" לחמוק. יש לעצור את שגרת היום, לאחוז בו ולעיין בו כפי שבוחנים חרק חדש ולא מוכר המתהלך בגינה. על כן, את רצף הקריאה/כתיבה יש לעצור ולשוב אל "לובן", עכשיו: לובן. [דלות המרחב הטקסטואלי והלשוני מגבילה אותי]. וכאן מצופה שתהיה המשכיות טקסטואלית, אך היא כמעט חסרת משמעות ברגע שהוכרע על דבר ה"מיקוד". ניתן למחוק את המילים האלה אשר אתם קוראים [והוא כותב], שכן שומה על עיניכם להיטמע בראיית הלובן לבדה: [כיצד] להימשך אל אותה הנקודה. דבר זה, כיצד נהוג לכנותו? הבהרה: הכוונה היא ללובן, ולא לפעולת השיבה אל הלובן ולא אל הציווי החיצוני. ונדמה שמדובר כמעט בתהליכים מקבילים: ציווי->תנועה->לובן. נדמה שתנועה במרחב ובזמן מסמנת כיוון. לדוגמה: טקסט -> כוונה/הבנה [של מי?]. מדוע אפוא? יש להישמר מעניינים מן הסוג הזה ככל הניתן. הדבר עלול לתסכל עד מיתה. גרוע מכך: הדבר יכול להתל בכם. ז'אק לאקאן (1901 - 1981) הזהיר מן הפסיכוזה וכך גם הדובר. קשה ומרה היא הפסיכוזה, וההתעלמות מאפשריותה היא קשה ומרה עוד יותר. היא משליכה אותנו אל מחוץ לכורח השיבה המגנטית, אל נקודת הראשית אשר לכאורה מסומנת באופן אקראי. ואין, אין זה כך. היזהרו מן הקביעות האלה הַמֻּסְוָאוֹת בענפי אופיה של השפה כאקסיומות. [האמנם] נועד השיר להתמרד כנגד תרבות המסר, תרבות האוגד. רצוי יהיה לדון במסמן "הבנה". ועל זה עוד ידובר בפרויקט נפרד. הנה נוסחה לשם דיון מקדים: עיון -> ציר הבנה/אי-הבנה. האפשרות השלישית היא הציר הפואטי [=הפואטיקה בכללותה, מאריסטו ועד - ?]. הבלבול מתחיל עם שמות עצם סתמיים ויומיומיים לכאורה אשר מופיעים במילות השיר מחוסר ברירה: חולצה, ברית, עצמה, ארוס [ואל תשכח את הארוס], מתווה, חמדת אהבים, נגיעה, רוך ומשתנים אקוטיים.  

מפלצת/עתיד

מפלצת/עתיד (או: אני אוהב אותך)

בְּכָל מִשְׁפָּט תָּמִים לִכְאוֹרָה 

מִסְתַּתֶּרֶת מִפְלֶצֶת שֶׁנִּקְרֵאת עָתִיד

This Monstrous ‘arrivant’* is unpredictable and presents in the ‘form of an absolute danger’ (Derrida, 1976: 5), with which current modernist concepts and constructions cannot deal. Similar to the dangers of climate change, Derrida (1984: 23) elaborated on the concept of ‘disaster’ in the context of nuclear catastrophe, claiming that it is ‘fabulously textual’, because until it happens, it can only be imagined, and once it happens, it marks the end of human civilization.

*- פועל שנגזר כשם עצם מתוך השפה הצרפתית (מהפועל arriver – להגיע, לבוא). אין למילה זו מקבילה מדויקת באנגלית, ולכן חוקרים ומתרגמים לאנגלית (כולל פגי קאמוף [ממתרגמות דרידה לשפה האנגלית]) בוחרים להותיר אותה בצורת המקור (the arrivant). בצרפתית יומיומית, arrivant (או le nouveau arrivant) פירושו "הבא", "החדש מקרוב בא", "האורח המגיע" או "המבוקש שנכנס". דרידה מנצל את המבנה הדקדוקי בצרפתית, שבו הביטוי משמש גם כפועל בהווה (המישהו או המשהו שמגיע כעת) וגם כמשתתף סביל/פעיל, כדי לסמן משהו שאינו סטאטי. הסוגיה שאינה סטטאית חוזרת כמוטיב הגותו של דרידה דרך העקבה, התוסף, הדיפראנס וכן הלאה.

Derrida, J. (1976) Of grammatology. Baltimore, ML: John Hopkins University Press.

Derrida, J. (1984) ‘No apocalypse, not now (full speed ahead, seven missiles, seven missives)’, diacritics, 14(2): 20-31.

וכמעט חובה יהיה לשים לבנו אל ההיררכיה שבין [ה]טקסטים למעלה. השיר גופא, שאמנם לא מתוארך, אך על פי סימנים מקובלים מקובל לחשוב כי הוא מאוחר לטקסט[ים] של דרדיה אשר מתוארכים בשנים למטה. על כל פנים, הטקסט הפואטי הוא עליון מבחינה מרחבית, כלומר - זוכה לעדיפות פיזית-היררכית על פני הטקסט של דרידה (ועל פני הטקסט הזה), אשר משמש כאן כבן לוויה וכמשרת בקודש בלבד שאינו זכאי להיכנס אל קודש הקודשים, ולבטח שאינו קודש הקודשים בעצמו, זאת למרות שמבחינת מרחב הזמן והכרונולוגיה, אין הדבר כך כלל ועיקר והתמונה הפוכה מהיבט זה. כאן כבר יהיה זה מחשיד אם לא תשאל השאלה: האם הטקסט התחתון (הכתוב בשפה האנגלית - והרי כל בר לבב יודע שהשפה הצרפתית מסתתרת היכנשהו במחזור הדם של הקטע הנדון), הינו תוסף Supplément נלווה לשיר או שמא השיר תוסף Supplément נלווה לטקסט, או לחילופין - מה קורה לטקסט הדרידיאני בעקבות ההיצמדות הכפויה אל השיר, ומה קורה לשיר? האם לפנינו אפוא "טקסט" אחד או שניים או שלושה או יותר? מה מעמדו של הטקסט הזה בהיררכיה הפואטית הזאת? ואמנם מדובר בשיר קצר לכאורה, אך האמת היא שזהו השיר הארוך ביותר שכתבתי עד כה*, והוא עדיין נכתב.

*- [טקסט] ראוי יהיה לנסות ולהבין ולדוש במרחב זה בלוגיקת אובייקט a קטנה בהקשר הפואטי למעלה. שרשרת המטונימיות פועלת על נשמת הדובר כאותה אהובה שהיא לנצח "את".