תיאור שלם של ביקוע

 תיאור שלם של ביקוע

"[...] רעידת אדמה אדירה [...] משפט פשוט ובודד ניתן לביקוע [...]"

ז'אק דרידה

א. תיאור

זֶה הַתֵּאוּר:

וְזֶה אֵפוֹא מִשְׁפָּט פָּשׁוּט

בּוֹדֵד 

מֻנָּח בְּבֵיתוֹ

בָּעוֹלָם הַמְּפֹרָשׁ

וּבָזֶה הוּא נוֹטֵל פַּטִּישׁ חֲמִשָּׁה קִילוֹגְרָם

וּמְבַקֵּעַ אוֹתוֹ

מֵקִים אֶת פּוֹטֶנְצְיָאל הַבִּקּוּעַ

בַּמִּשְׁפָּט הַפָּשׁוּט הַתָּם

הַבּוֹדֵד

וּמְתָאֵר זֹאת תַּחַת הַכּוֹתֶרֶת

זֶה הַתֵּאוּר נְקֻדּוֹתַיִם

אַתֶּם קוֹרְאִים זֹאת וְשָׁבִים אֶל הָאֶפִּיגְרָף

וְנִגְזַר עֲלֵיכֶם לָשׁוּב 

לְכָאן, בֵּינְתַיִם,

כִּי אֵין נִשְׁאַר וְעוֹמֵד

וְיֵשׁ לֶאֱסֹף אֶת הַשְּׁבָרִים וּלְהַעֲמִידָם בְּמַעְגָּל

כְּחָמְרֵי מִשְׁפָּט פָּשׁוּט (בּוֹדֵד, יָחִיד)

הַהוֹפְכִים

מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים (רַבִּים)

וּבוֹדְדִים (רַבִּים)

וַיָּבוֹא הָאִישׁ וִינַתֵּץ בְּפַטִּישׁ מִשְׁפָּטִים פְּשׁוּטִים בּוֹדְדִים 

אוּלַי מְדֻבָּר בְּפַטִּישׁ אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָפַךְ עוֹרוֹ

וְהִנֵּהוּ הָאַחֵר שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה

הָאַחֵר שֶׁל הַלָּשׁוֹן

ב. וילפרד ביון ורבי נחמן מברסלב

אִם כָּל חִידוֹת הַלָּשׁוֹן הָיוּ מְכֻנָּסוֹת בְּלֵב הַסֶּלַע

כְּמוֹ סִפְרִיַּת בָּבֶל שֶׁל בּוֹרְחֶס

הָיִיתִי מְנִיחָן לְצִדִּי כִּבְתוֹכִי 

וְכוֹתֵב שָׁחֹר עַל שָׁחֹר: פוּנְקְצִיָּה אַלְפָא לֹא לָגַעַת

הַמְשֵׁךְ לִנְקֻדַּת הָאֶמְצַע

תוסף א': כאמור ועוד, יש לנהוג בזהירות חשדנית ובקפדנות יתרה ביחס לסימונים ושמות פרטיים המשדרים חסינות מפני הארכיאולוגיה וההיסטוריה. כאשר "דובר" השיר מציין בראשיתו "זה", ניתן להניח שישנו עולם שקדם לכתיבת השיר, והוא, לכאורה, נסתר מאיתנו. הוא חשוף לדובר שכן הוא שולט בכל מה שנמצא בין הרווחים כפי שמופיעים בסימון שבאפיגרף (שגם עליו יש לתת את הדעת למשל "[...]"). מדוע נמחקו המילים ונותרו אך אלה המוצגות? כיצד, אם בכלל, הצליח הדובר לצמצם שדה משמעות שלם לכדי שלוש נקודות? זו פעולת אומן המילים והסתרתן, וזו חידה שהפתרון לה לבטח יתגלגל "בכם" לאורך הדורות, אם כי, ולכאורה, הדבר סתום וכלל לא מעניין "עתה" - אך כאן טמונים כל יסודות התחום שנקרא בפינו "תודעה", למשל. "זה", אם כן, חולש ופועל על פני הטקסט כולו כאירוע שמשמיד כל ודאות במפגיע, במכוון, באופן שלא מותיר ספק ביחס למערבולת הבאה בצורה פואטית וחומקת, או על כל פנים מנסה לחמוק, מכל יומרה טרנסצנדנטלית יציבה. מהו אותו "זה"? מי רשאי לציינו או לדבר עליו? האם מצוי הוא בזמן או במרחב של המחבר או של הצופה? או שמא ה"זה" מתפקד כנקודת שיווי משקל דמיונית שבאמצעותה ניתן בכלל להתחיל לדבר על הדברים? תוסף ב': האם ה"זה" הזה ניתן לתיאור המנותק מן הפואטיקה ומן היומרה של שאר המילים שחברו אליו לאחר מכן ואלה שנדבקו בו באופן פעיל לפני כן כתוספים מסוג הווה או מסוג עתיד-חסר? האם אין זו חובה להשיב על שאלות אלה? האם שאלות אתה ניתנות לראייה בלבד בצורה פונטית ולדוש בהן כחזות? שכן הרגישות למילה "זה", שהוחלט במודע להתעלם מן ההגדרה המילונית שלה מסיבות ברורות, וחוסר היכולת שלנו להגיע אל נוסחה מוסכמת שתאפשר לנו ליישר קו, היא גרעין היסוד של הפואטיקה הזאת. ניתן היה לעצור לאחר המילה "זה" ובאותה מידה להמשיך, הדבר לכאורה לא היה משנה את מהותו של הסימון "זה" שבשיר. הוא ישוב אל ה"'זה'יות" שלו בקריאות חוזרות כאן ובמקומות אחרים כמו רעידת אדמה אדירה ומחריבה. העולם המפורש הזה נמצא אצל רילקה (אלגיה 1) שהקדים את דרידה וצמח במקביל לפרויד. ובשם התואר "המפורש" כמובן שישנה תנועת נצח מעגלית, כאילו יש לומר - העולם נפרס בפנינו מן ההתחלה הלא ברורה ועד לאין סוף השרוי בנקודות הנאטמות לכאורה על ידינו באופן מלאכותי בסוגריים הדמיוניים, ובנקודה הבלתי נראית שבחלק ב' (רמז לפונקציית ביתא). תוסף ג': הפואטיקה הזאת מתנגדת להיגיון החידה (שיר ב'). היא חותרת אל לב ליבו של האמצע כמוצא יחיד וכאפשרות בלתי נמנעת. להישאב אל העיצור האחרון בסדרת כל העיצורים כולם.