הרגלנו כהרגלי אבותינו

נמוגים ונקלשים אנו בתקוות הימים ההם.
דגלים עלו מעלה וקולות רינה משותפת
בישרו את בוא מאחד המוחות והבינות.
ולא עוד לתובנות, נשכחו הן עם עלות שירת
ההמון ומבשרי האמיתות, עליהן סופר רבות.

ארזיי הפרי המותר נותרו בשדות ניכר
ובגילופיי דעת נחשוק, אנו, באותם הימים ממעל.
ונתלוש ונרכוש רוחות רכיי הארץ ללא מורא ורגשות אשם
כי הרגלנו כהרגלי אבותינו, נעשה ונעשה, אך לעולם לא נשמע.

ורבבות אדם נגסו מפרי ארצנו
נפלו בשבי כבליי רעיונות רצוננו
ומי ידע מה רצונם.
וכמותנו, יכמהו הם, לפרוץ את גבולות המחר.