מסע
הבטתי מהחלון מקומת הקרקע, הכול נראה לי כל כך לבן פתאום.
הכביש המהיר טושטש קמעה בשל הערפל הכבד, או מסיבה אחרת.
החלטתי להיכנס פנימה, לתוך הפאר
החיצוני שנגלה לעיניי. הייתי סקרן ובמידה
מסוימת מיואש. הרגשתי את האבדון
מהאכזבה העתידית וההשלכות לכך.
רעדתי, ולא מקור, כשעשיתי דרכי למקום
האפל. התנגשתי חזיתית בעמוד חשמל
גבוה, הכוכבים נפלו מהשמיים לעברי.
כרית האוויר נפתחה בדיוק ברגע
הנכון כדיי להציל את כל יקומי וקיומי
עלי אדמות. המסע מתחיל ונשאר בזכות
הכרית. האחות בדיוק הוציאה אותי מרחם
אימי. אני חב לכרית את חיי ואת כל מסעי.
עברתי לחדר תוסס, שלושה אנשים נעמדו
בפינה והסתכלו לעברי, הם רצו את נשמתי,
ואני רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר.
הרעש עשה לי רע, רציתי רק לשים את הראש
ולנמנם. כשזה לא קרה התפללתי לאל שיביא
עימו את הגשם ויגאל אותי ממבטיהם
העוינים. ציירתי לי עולם בו אני תולה את
אחד מהשלושה, עולם בוא אני עליון עליהם.
התפילות לאלוהים לא עזרו, הגשם לא הגיע/
אני ילדו כפי שהם היו. נסתי מהמקום, עם חיוך.
זה היה הוא בקצה החדר, הוא ישב עם אשתו,
אם עם אישה אחרת. בוב דילן, ישב עם 32
שלטים ועל כל שלט כתוב משהו אחר. קפאתי
במקום לנוכח התמונה. אם היה רגע יותר ממושלם
זה היה הרגע. מהחלון ראיתי את החיזיון, אף אחד
בחדר מלבדי לא ראה אותו. אולי אני מיוחד,
אבל רציתי להוכיח להם שאני רואה, זה שם, רציתי
לצעוק להם. אף אחד לא שמע. שלושה פריקים
שישבו באותו חדר קראו לי משוגע. לא התייחסתי.
הזעזוע והאימה אחזו בי למראה הפשע הנתעב.
גבר כבן 50 לבוש חליפה מחויטת, אוחז
בחולצותיהם של שני נערים שלא רוצים להיות
בחברתו. מזוודה הייתה זרוקה בצד החדר
כשאני יכול להבחין באריזה מרושלת מפאת חוסר
זמן. היה בו רוע גלוי, העיניים שלו בהקו כשאחז
בהם ולא הרפה. הרגשתי לפתע קור עז שנכנס
מבעד לחלון, לא הצלחתי לחשוב על פתרון
שיחמם את הזוג המסכן, אולי ג'וני קאש היה
עוזר לי פה. הדמעות החלו קופאות מהקור.
לרגע סובבתי את הראש, כשחזרתי לאימה,
ראיתי רק שני אנשים. הלעגן הזקן ומשהו טהור
שלא יכולתי להגדיר, החלטתי שכך נראה הירח.
נפלטתי לתוך משהו שנראה כמו ניו יורק,
הרגשתי שאני לא עומד בקצב. הגוף שלי מתחיל
להיחלש, הקצב רק הוגבר והוגבר. החלטתי לעצור
ולחשוב בפינת הרחוב. התאכזבתי כשראיתי
את פניהם של האנשים, לא היה בהם כלום
בעיר הזאת. יכולת לדרוך עליהם כחרק ולא
ירגישו. ניסיתי להסתתר מהאנשים המסכנים,
אבל לא יכולתי. התחלתי לבכות כשראיתי
זבוב בורח מההמון. רעיון לעתיד, הרהרתי.
נפלתי לתוך מקום שהוחלט להגדירו כתחנת
משטרה. ראיתי אותם יושבים שם על הכיסא,
זעופים. הם לא הביטו אחד על השנייה. האחד,
שמן, אוחז במכשיר רדיו שפלט זבל. והשנייה
בעלת תספורת מזעזעת של האיש ההוא
מאירופה. שמחתי שהם היו שם. גורלם נחרץ
ובצדק. עברה בדיוק דקה מהרגע הזה
כשהבנתי שאני נמצא בועלם דמיוני שבו הכול
טוב ואין לי שום שליטה עליו, רציתי לברוח
להתחלה, להפסיק הכול במכה. שוטרים תפסו
אותי כשניסיתי לחנוק אחד מהם, עשיתי כל
מה שיכולתי , זה מעולם לא הספיק.
אמא שלי הופיעה פתאום, החלה מרצה לי
על החיים שלי. היא אומרת שאני לא מנהל
חיים אחראיים ושאני צריך ללמוד מהבן דוד
שלי. שנאתי אותו, אבל הוא היה מוצלח.
היא דיברה ברור, ולא נתנה לי הזדמנות להגיב.
ההרצאה לא נמשכה זמן רב והמסע שלי
נכנס לפסק זמן שהייתי זקוק לו. אמא הביאה
לי פתק עם הוראות להמשך המסע. תודה.
החדר היה מבריק והפתק של אמא היה בידי.
הם ישבו כולם בשולחן ארוך, כולם מבוגרים
עם משקפיים לא אופנתיות. נכנסתי ואז נעצרתי
לרגע. למה אני פה? שאלתי את עצמי. אני צריך
לעשות משהו? למה המסע תופס כיוון אחר?
הכול נעצר ואני מוצא עצמי בחדרון קטן מלא
אותיות. למה? יצאתי משם וראיתי אנשים
עם חליפות מתקדמים לעבר הר של זהב,
ואני לא מצליח להדביק אותם. להפך, אני רק
נסוג. זה היה יותר מדי מתסכל בשבילי.
מפתח מדבר, ואני לא משקר. הוא הודיע לי
שהוא שומר על כל חפציי מעתה. לא הבנתי
איך הוא מדבר, רציתי לשאול אותו. אבל הוא
הפסיק לדבר לפתע. לאחר המתנה של 2 דקות
הוא הרגיש שאני עצוב והחליט להודיע לי
שאני הוא חברו עד למוות. זה עודד אותי.
ראיתי יצורים קטנים מטפסים על קירות החדר,
שאלתי את המפתח לאן הם מטפסים.
אבל ראיתי רק את ההשתקפות שלו, הוא לא
היה שם באמת.
הרגשתי חנק הולך וגובר כאילו מישהו הפסיק
את הזרמת החמצן לכדור הארץ. בדיוק הנשיא
החל לקשקש בטלוויזיה שהעם חושב שהמלחמה
ראויה ומוצדקת. היה לי קשה עם זה, זה חנק
אותי, לא היה חמצן בדיוק כשהבוס המצורע שלי
התקשר וביקש שאני אבוא למשמרת לילה.
רציתי להפסיק להיאבק בחנק, אולי עדיף
לא להגיע לעבודה בלילה. העייפות השתלטה
עליי ורציתי ללכת למקום שמח יותר, אבל
הוא לא היה בנמצא. הרגשתי את שאני נחנק
וכנראה לא אגיע לעבודה, זוהי נשימתי האחרונה.
הרהרתי. בלי הפתעות מיוחדות. ראיתי
בסופי בית וגינה שכל כך רציתי.
ידעתי שהמסע קרוב לקיצו, ולמרות המראות
הלא קלים, הרגשתי שאני חי. הרגשתי שאני
רוצה להישאר כאן לעד ולחוש את הכול בהרגשה
אחרת, במציאות אחרת. זהו, מכאן המזל
שלי משתנה, העולם לפני המסע נמחק בשבילי.
אהובתי עומדת איתי על קצה ההר, ראיתי
בעיניה שהיא רוצה לדחוף אותי למוות. אבל
היא רק התכוונה להציל אותי ממוות, היא
הגיבורה שלי. הלכתי איתה אירוע המרכזי
כשהוא החל לקרוא בשמי, התעלמתי ממנו,
לא רציתי בחברתו. זה היה היום שבו המזל שלי
הופך ורוד, המסע שהציל אותי לא כולל בתוכו
את האיש הזה. נמלטתי ממנו אחוז בזרועותיה.
הרגשתי שזהו המסע המדהים ביותר שאדם
יכול לחוות, הרגשנו את התהילה אופפת אותנו.
ידעתי שזה הסוף, לא החלטתי אם המסע יהיה
חלק ממני גם כשהוא יסתיים. אני עתיד לגלות
שהוא יהיה יותר אני מאשר חלק ממני. הכלוב
הגדול של הכלבים היה מחוספס. הכלב השחור
הגדול, נבח עליי מתוך 619 האנשים שהיו באזור.
כל ה619 פשוט התאדו לי מהעניים והוחלפו
באחרים, אני היחיד שנשארתי שם. נשארתי
לתהות לגבי יצירת המופת, לגבי כל היופי שהעולם
מציע ורבים לא מסוגלים לראות. הוא המשיך לנבוח,
אבל אני הייתי דומם. נשאתי עיניים למעלה והבנתי
שכאן זאת היציאה. כולם חלפו כבר עשרות פעמים,
מעמידים פנים שהם חיים. אבל אני ידעתי את האמת.
הם היו ציריכם להאט מעט. להביט על המסע
שלי, על היופי של אהובתי. הם חלפו מהר, כשעשיתי
את דרכי השמיימה, מעלה. אל עבר האור.
עכשיו אני בקומה ה54, קומת הקרקע נותרה למטה,
עם עברי. לא רק יופי, הבטתי שוב על הכביש המהיר.
הפעם בהערצה. בידיעה שהוא לא רק יפה מהחוץ,
היה בו הכול גם מבפנים.
