חירות

*
הנפת הדגל – לִי אמרו, "עמוד והצדע".
אז נעמדתי והצדעתי, חוליותיי נמתחו וראשי נדרך,
כקליע בליסטי, למשך דקה, עת נשמעה הרננה.

פתיחת ההיכל – לי ציוו, "עמוד ונשק" .
אז עמדתי ונשקתי, ועם גדילי הקדוש תרתי
ממרחק מה אחר אות שמי - מ'.
לא מצאתיה, אך העמדתי פניי מוצא, ונשקתי קצותיה.

*
יבשו מי הירדן, מימה מתוקה לזו המלוחה,
צחיחה עתה האדמה, ונוזל בה לא נראה.
ראשינו נרכין, ובשעת המטרים נשכים,
אך אלה, מיאנו להגיע, וראשנו בדינו נותר.

קבוצה זוטא של אנשים התאספה סביב
עציי הזית הנפולים, ראשם הרכינו ובגדיהם
התירו. "לבוא הגואל ציפינו",
אך מתמהמה הוא זה זמן רב.

שׁוּב

כֵּן כֵּן, לֹא בְּדָיָה וְלֹא חִזָּיוֹן.
שׁוּב קוֹרֵה הָדָּבַר, בָּפַּעַם הָמִי יֻדַּע כַּמָּה.
סוֹבֵב לִי יָגוֹנִי הָחָרֵד מִתְּחוּשָת הֲקָלָה.
גווע לְאֲדְמָת אֲבֵלוּת שְסִיכְּלה קְרוּאָהּ.

וִּמי אָתָּה הָמָשְׁכים קוּם בַּלִּילוֹת
תַּחַת מִגְנָנָת הָלְבָנָה וּיהָבַהּ,
כְּדֵי לִרְאוֹת אֵת בּוֹאָה שֶׁל הֵחַמָּה.

עַל אַף הָשָׁעָה,
שָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר.

רִיבָתִי אינה

רִיבָתִי כתעלומה החבויה מפני יריבהּ לכאורה.
נשקפת את מרכסֵי הרים נישאים. גפיי עייפו
אליהם להעפיל, בעיקר בעונות הקור.

היכן את רִיבָתִי, ומדוע אינך.

צלליות חלושות רצוצות
אט אט פסעו לכיווני.
אך לא את רִיבָתִי,
כי לבטח אימתך אני,
אך לא כך הדבר, לא כך - נשבע אני!

לבטח תכולת עיניים, רִיבָתִי, אך אין זה לי לעניין, מבטיח.
כי לי צלליות-חן שקר היו רבות מבעוד מועד וכליי פלדה
יתנפצו בסגולותיהן הנפסדות מטה על אדמת לס רכה.
וסגולותייך, נאות לבטח, וחרס השיש שימרת על מפתן חלונך
וירק יפרח בו על אף שקרוב הוא לתהום החצר המאיים לקיצו.

תני לי רִיבָתִי קמצוץ סודך ומפת צעדייך, אנה ילכו הם?
חשקייך לי גלי, גלי לי חשקייך, אולי לך אציגם
או לפחות אנסה, כפי שניסו לפני בעבר וכשלו בעתיד.
ממש כמו הַלָּה הקטן עם הכובע - נָפּוֹלְיוֹן.

ישעיהו

"וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח,
וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" – ישעיהו פרק ו', פסוק ח'.

מָה לך, ישעיהו, בשאט נפש אותנו דנת.
סריסי ארמונך תבעו אַדְנוּתְךָ, ויתהלכו את דברך וחוכמתך.
ישיש נמרץ, כפוף אל יצירתו הנחשקת, רטנת וידעת וכה אמרת
בגלוי לפני כל באי ביתך ובכלל.

כוחך במותנך, שקוד הינך בעבודת התבונה, בה סגולת.
פִּשְפָּשׁ קטן, דרכו אור החמה חדר לחדרך הנזעף עלינו:
תושביי ארץ נפשעת בחלקה המזרחי ולעיתים אף המערבי.

טמיר טמיר היית, שם ברחוב ע"ש מנהיג הרוויזיוניסטים,
שדרכו לרצחנות ושמד הועדת, אך שם בנחבא ישבת.
בענווה כמעט קסומה ממרום תבונתך,
ישבת כאחרון היושבים, השבת כאחרון המשיבים,
ודרשת כראשון ההוגים.

חמתך הגואה עלינו זרעת, וידנו כבלו בימים
ההם, בהם טרם על דעתנו עמדנו, ואור עולם הכרנו.
לנו ולזה כספר גמרא הנפתח מול עיניך כדרדק רך
בימים, שם בחבל ארץ שנשטף כולו אדום.
וכי תאמר, קחו זאת ממני?

לאחר מותך, ישעיהו, אשאל,
מה לך בשאט נפש אותנו דנת.

מלך ירושלים

וראיתיו, את מלך ירושלים המאוחדת,
דוהר את סוסו הלבן באצילות כמוסה.
שיערו הארוך מתנוסס ברוח הסתיו, שנחלש
עם הגעתו לְכֶּתְליי ארמונו המתארכים מעבר
לכל נראה.

וראיתיה, רִיבָתוֹ - פשוטת מראה וקלת רוח -
נשאה מבטה אליו, אל מלך ירושלים,
ובליבה תפילה "לא כמלכי העבר יהיה מלכי",
מהימים הרחוקים ההם.

שְׂרָרָה למביאי הכליה;
נרצעים לְכִּלָיוֹן ויראה.

לילה

לַיְלָה יָרַד
וְאֲנִי שִׁכּוֹר,
מִמֶךְ הָלַכְתִי
וְאֵלַיִך אֵחְזוֹר.

בנות אָלְמוֹרָה

כבן 82 גוֹהֵר אל שולחן כתיבה לא מֻכָּר.
לא הגיתי בליבי ולו פְרָזָה ראויה אחת לכתיבה
זה זמן רב, שָם, בארץ פסלים נוכריה ורבת להטוטים.

כבת 32 היית, אך בשנות המזרח בו נמצא אני,
אין אנו לדעת, בני המערב, את יאמרו קמטיי פנייך.
ולא נאת גוף היית אך שפלת-רוח, כבנות אָלְמוֹרָה.
כאחת האדם בְרִכְסֵי הצפון הקרירים בעונה זו,
עָדוּיָת סארִי כחול או סגול, ברכון אל השולחן
הבטת וחייכת: "נָּמַסְטֵּה", בלשונך אמרת.

שְׂפָתִי וְשְׂפָתֵךְ - פגום. ועל כך, התיישבת לגְּזוּזְטְרָה
העתיקה, עימדי, גיפפת לי ופנייך אור, כבנות אָלְמוֹרָה
הרכות בשנים שהעפילו ביופיין עלייך.

בהדגישך את המילה "נָּמַסְטֵּה", אל מקדש קָסָּר דֵוִי יצאתי.
שָם על ההר, שמונה קילומטרים הליכה,
עייפו רגליי מהטיפוס במדרון, ואת בצילי,
שונה מבנות אָלְמוֹרָה הרבות – אליי לא חייכו וְלוּ בְחוֹפְזָה
בדרכי הקדושה מעלה.

למרגלות המקדש רכנתי על שולחן תחת עץ מקומי.
סוגו ומשפחתו - לא ידעתי.
ובליבי, באורח-נס, פרזה נולדה ממעמקיי נפשךְ,
שהאירו על צלם בנות העיירה
נאות המראה.

פרחים

*
פרחים, מלבבים במלוא הצבעים הגוונים.
לשריקת הרוח, מתנוססים וזורים אושר
בעיירת תלאובות צחיחה בתוגת חגה.
על אוב-דבר ושד החבלה גברו, קיצו תבעו – וקיבלו.

ואף שהנני מדֵלְטוֹנִיּזֵם סובל, ראיתם.
בבוסתניי נוי, בשטחים הפתוחים ובמדרכה
בדרך לאותה עיירה מוכת איימה,
הפיצו את בשורם, שליטף נשמת
תושביי העיירה - ניחמם, רוממם ופֵאָרַם.

*
על צידם, על הגולל שם נחו, חרוכים לזרועות המאור הגדול.
מייחלים להפצת האושר הידועה שנאטמה בסלעי הדממה
הכבדה שנפסקה לקול נהי מחושיי בריות הנזעקות מעלה-מעלה,
ודנות אותם לשאול ייסורי-עד.

תמונה

*
את הציור היפה ביותר לך ציירתי.
הבטת בו, ושוב הבטת בו,
ואז אמרת,
אני אוהבת את הציור שציירת לי.
ונשקה ברוך על שפתיי.

תמונה, כן, תמונה יפה לך צילמתי,
היפה ביותר שיכולתי לצלם.
תשושה מציור האתמול, הבטת בתמונה,
בחדווה אמרת ולאחר היסוס קל,
אני אוהבת את התמונה שצילמת בשבילי.
ונשקה על שפתיי.

*
על ספסל, נינוחים ושלווים, ישבנו בינות
עצי הצפצפה הרבים שכיתרו עלינו וגיננו
ממראות המשגה.
לך אמרתי,
אותך עוד איני אוהב.

פְרָזוֹת

פתיח
הכלא
משרד מפקד הכלא
אנקדוטה קצרה על השמש
שיחה עם הרב-סמל
חדר הביכורים
שיחה עם אסיר מספר 6297110
בשנית, אנקדוטה קצרה על השמש
הכסא החשמלי
יום שישי עם בלה

בתים לרגע

ונבנה בתים לרגע, נעמיד פניי תושביי קבע, ומיד מתקפלים ונכלמים.
קולות המכונות הכבדות נשמעו היטב בכל אזור הכפר,
ומיד דממו לקול געיית המֻאַדִ'ן שהפציר השהאדה בישמעאל "בואו לגאולה!".

נביא מערבל הבטון על גביי המכונה, השופל הצהוב והעֲגוּרָן רם הקומה;
עבודתם יעשו בזריחה ולא בשקיעה, לרגע, לרגע קט, וכבר מתקפלים
מערבה מערבה, לא רחוק כל כך,
שָם, אל חולות נטוליי מערבלים, שמיים מכוסים עגורנים רמים
ואנדרלמוסיית בנייה מתוכננת בקפידה.

ונכנסו דַּרְדַּקים לגנים ובתי הלימוד, לרגע, ומיד שבים על צעדיהם
ושוב ילמדו האל"ף-בי"ת, ושוב את שירו של ביאליק ותפילת שחרית,
חינוך לרגע.
ונכנסו דַּרְדַּקים לגנים ובתי הלימוד, לרגע, ומיד שבים על צעדיהם
ושוב ילמדו האל"ף-בי"ת, ושוב את שירו של ביאליק ותפילת שחרית,
חינוך לרגע.

בכל זאת נבנה בתים לרגע, נשתכן, נאכל ונאכיל, נֵלָמֵּד ולא נִלְמָד.
את הגינה נשקה והאדמה נעבד, אך רק לרגע, נעמיד פניי תושביי קבע,
נחייך ונצהל במזמור אחאב, ולרגע לא נחשוב מערבה, הלאה, למען יבולנו, בנינו
וצניעותנו.

הורים וילדיהם, טבין ותקילין, עם המערבלים - מערבה מערבה
יצעדו מעורטלים-למחצה ללא קורת גג, וללא אותו רגע קֵבָע,
שחלף הלך, ואולי כבר לא ישוב.

רגלייך

יָפֻוּ רגלייךְ
בעתות הקור
הנה והנה טופפת
בדירתנו,
למחצה - עירומה.
ומכנסי הקצר
מעט הצפין גופך הרך.
וכך,
יופי נעורייך
התגלה בנחשק
רגלייך החשופות
לעיניי הצופות.

זימרת ליל ערב סתיו

לארנקים היו חבוקים ולפותים תושבי כפר-ים סמוך לגבול הלבנון.
להוטים לצניחת הצנחנים ממפגן הראווה של חיל האוויר המקומי.
מעטים הם, בני כפר-ים, שנפשם חשקה באוצרות רוח-הים
שלא עשה עמם וחפצם החבוק חסד ימים.

היה זה היחיד, בדד בדד, הילד עם גומות החן בתמונות המחזור,
שם שם, בצד ימין למורה טוֹבָה, צרה לו עיירת נעוריו והתחבטויות
נפשו גאו גאו מעבר למפגן הראווה של חיל האוויר המקומי.

עת יצאו כולם ופניהם מעלה אל עבר המחלקה המעופפת ממעל,
נשא פניו הימה וביקש להשתחרר לכמה ימים, כדיי שיוכל
לחזור ולאהוב את חצרות הילדות עטורות הבטון והאספלט.

הים רָגַע ונחשוליו הנעימים שקעו עם זימרת ליל ערב סתיו, וליבו נחלש.
"הצנחנים יצאו!"
לקול תשואות מכריו
שמע תלאובות איבריו

חזר למפגן ההמון, הביט הימה בינות ראשי מכריו הנמוגים
למראה הצונחים,
נשק במוחו לבטנו המסתורי והעמוק
כי רצה הוא שחרור, ולו לכמה ימים, ודי.

ריטואל ישן

יצאנו לפארק הירוק, אני ואת, סמוך לביתך.
זה היה אמיתי, אם לא היית בודה לי
מועד לידתך. נולדת בשלושים במאי.
וכבר היית בת 27, למרות שהעדת "טרם".

שיתפתי אותך ברצוני לכתוב את "איך" של ביאליק.
אך נכתב הוא, ח.נ עשה זאת לפניי.
הנהנת מתוך נימוס
שהיה חסר בעבר ובמקרים אחרים.

שיתפתי אותך ברצוני לכתוב את "ארוסטראטוס" של סארטר.
אך גם הוא נכתב, ז'.פ עשה זאת לפניי.
הנהנת מתוך נימוס
שהיה חסר בעבר ובמקרים אחרים.

לא הבטנו לשמיים, אמרת שזה דביק מדי,
אז הבטנו ישר אל עבר הכביש, וראינו את המכוניות
עוברות בזו אחר זו, ואמרת לי שהיית רוצה להיות
איתי לפחות עד סוף כל הימים.
הנהנתי מתוך נימוס.

התנשקנו כאחוזיי בולמוס טרוף;
וחזרנו על אותו ריטואל ישן – שם, בביתך החדש.

נפש קְמֵּלָה

זה המשורר; לא נס לחו.
גם לאחר פרסום מקבץ עב כרס
משיריו המקוטלגים היטב
על פי סוגה והוויה.
יחתור לעד ליבולו הבא,
וזה שיבוא, במהרה, אחריו.

זה המשורר; קצה נפשו ברוח-התקופה.
נכסף לימות השמש שזרח
על פניו ולבשורת התותחים
שהרעידו את תום שיגרת
אפרוריות הימים.
בדיוק כמו אז,
כשהחירות עוד שיחקה תפקיד ראשי
ורק מפאת הָיָרַק קודשה האדמה.

זהו הנבל; נפשו שדודה.
גופו העמיד פני גואל-צדק
אשר את נפשו מתיימר להציל
ממכבשי רצונה, שנכפתה
על גופו בלית ברירה.
אחרים וקרובים לו העידו שיחדל
ממנהג גופו הכובל נפשו בשלשלאות
פלדה. אך לא דיי לו,
ועם חלוף הזמן - נפש קְמֵּלָה.

המכתב הוורוד

סובבות עלמות-נוות חמדות פנים,
לא מעטות, ולא רבות.
מפזזות ורודות בי, כאילו שהייתי
ההוא, אדום השער, מספר הספרים
שבנה ובנה החריב והחריב.

אותן עלמות נטשו והותירו
המכתב הוורוד שנכתב
בשאת-נפש רכה.

שירת הלוויתן

הנה לנו זוגות זוגות לווייתנאים
[שוכניי יבשות הכפור מעלה ומטה]
בעלי אברי אִיכּוּן חדים. ממסדים
קִּשְרָם ונושאים פניהם הימה
בכמיהה לחיי המשך טובים יותר.
מברך הזכר את נקבת הלוויתן – "לא אשכח ימה קדושה זו".
צד שלישי, הקטלן, נושא עימו תפילה חרישית והֶמְיָה.
ובליבם כולם שמחה וגיל
מלווה בשירת הלוויתן
מאת בני משפחתם - הראשתניים.

ובאשר לאחרים הניזונים מנוזל אמם,
ללא אברי אִיכּוּן חדים;
מנהגם זהה לזה של משפחת הראשתניים - ממעל.
ושיר ישירו את אותם שירים, בקולות שונים.
"לא אשכח עיר קדושה זו"
ונאמר יחדיו לקצב צהלולים נעימי-אוזן: אמן!

פָסָאז'ים

בראש זקוף ורוח מֻוּטָה אתהלך בינות
זרדיי ימות-הקור החרבים
פָסָאזִ'ים של בתי לוויה קרי-פנים
יערות מבוערים
וחורשה מִּדְּבָּרִית.
אתהלך ואתהלך בראש
ניצב, עד שאֳחְדַל;
בגולמנוּת וְעֹל השנים אתנשף
ואָמֶוּת

בדידות דחויה

אין דבר טוב הנפלט
ממקלדת זו בשעות
הבדידות הדחויה.

אפתח חלון כצוהר נקי
ואת בדידותי הדחויה
אפיג במדרונות חלל האוויר;

וכעת
נותר אדם מקליד-בדד
ללא הבדידות הדחויה
וללא השיר

ציפוריי לַיִל זבות-דם

ציפוריי לַיִל זבות-דם
בזמרה מנעימות קֵמְנֶוּ
עם בוא מאור השחר.

ומאור השחר המיופה
בגווניי ההוויה, סבוך
בניצחון כל עדה וקהילת האדם
הדורש לדבריו.

והאדם אשר נישא לו
על כתפיי המשעולים
העולים וגואים מעלה מעלה
ומוליכים אותו אל עבר כנפיי התשואות
ומחדליי התשובות
תם נותר בינות רצונות והכרעות.

הרינות והתשואות
כמחרטות ברזל ניסרו בליבנו,
שנשבה בעולם הנצח וצִיָיתּ הרציונאל,
ורק למראית עין - המשיך את פעולת שאיבת הדם.

מַסֵּכוֹת פנים

עִטְרֻו מַסֵּכוֹת פנים בלבב ובחפץ.
לִבְנֵי עמי, ולי, במיוחד.
אחפוץ בה, במסכת תוגתי וצימאוני
לכליי החרס, הכסף ותאוות החומר שלא בהישג ידי.
ואראה בהם דרכה; לעולם אשקיף ואחפץ
ולא אתהלך במעלות סודם ואכבשם;

ולי תהיה, מגוננת וסוככת הֵשְׁכֵל מפני
באי-שמיים ויודעי-הדבר הנורא ההוא
שאינו נודע ולא דובר, אך בפי הפוחזים תמיד הומשל.

ואם אנום ברגע הס, ארגיש חסרונה
ביושבי תחת רצועות השמש שהכו בחוזקה
בעורפי ועורקיי רוחי, כי נטשתיה לצד
מיטת תנומתי. ועשו בי כרצונם, ונפשי
עירומה כביום בורותה וכסילותה.

מה עוד תהיה תאוות-ראשי מלבד
ספרות "הקודש", אליבא גאוני הדור
ויוצרי החול, אשר הטמיעו בי הָיָגוֹן
והבליטו מאווי לרעות בדד בדד
בשדות חוחים, במקום בו בריות
הטו עורפם והראו גבם
לְשִבְרּוֹנָם.

סמי-טריילרים כבדיי משקל

סמי-טריילרים כבדיי משקל;
הסיחו דעתו מכפר ירוק
אשר בהר תילתן, אי-שם ברכסיי 'דומרן'.
שוכניי ארץ הסתודרו מבוא
מכונת הרס שובל תאם המצומצם.
וירבו אותם שוכני ארץ בינם לבינם,
כי לא דווחו דבר ולא קראו -לבד ממדור הרכילות- מאומה.

חָרֵדַה

חתונה הייתה בדרום "הר הברית"
התפעמות רבתי חגה חגה סביב
מאות באי הילולת כלולות הקידושין
של צאצא מכובד ומהולל היישוב.

רבים דמעת-גיל הזילו
למשמע ברכת הקדושה
וריסוק הכלי השביר
תחת מעטה החופה, רבים דמעו,
מלבד הכלה, הלה חָרֵדַה שמא יקמל איפורה.

חיי מוא"ב

מזמור למוא"ב וגחלילית הסתיו
שליו הוא בסכיכת עפאיו הטמירים,
בקרב בית לידתו ומגוריי חייו.

גאה גוף וכפוף רוח, ומי ידע מעלליו.
אולי ההיא שנוצרה משירו הנודע שנכתב
בערב החג, אך בדה לה בשיחו:
"לא לך דבריי שירי, ולא לך הנכתב"

רחוק ממוא"ב, בארץ כְּלוֹאָת מחשבות, אופיו נודע -
קפוא-אושר קשה-פנים; ובפניי בריות הלילך ירכין
עיניו.

תם מיותם מאנשיי דעתו.
נוודים נודדים תרים אחר שיגעונות הזמן.
בעוד מוא"ב, עיקש ונותר מיושן,
לעצב שיגעונות חיי מוא"ב.

יושבי ההר

לסבתי הפטורה
ט' בתמוז תשס"ט

היכן הייתם יושבי ההר ההוא.
מדשאות חרוכות בקתות עבותות;
יתומים ממעצביהם מקדמת-דנא.
שלשות שלשות סרקנו בינות אדמות
הצער והמדון, וסלעי הצהילה וההתרצות - אך זכרם החריש דומם.

והבריות הללו שנעמדו דום
פניהם ידעו וגביהם נבערו

היכן הייתם יושבי ההר.
בירדנו מטה מטה - נביט מעלה אל
עבר ההר, שלשות שלשות;
ואשאל בתוגה חלושה:
האם עשיתי די.