ציפוריי לַיִל זבות-דם

ציפוריי לַיִל זבות-דם
בזמרה מנעימות קֵמְנֶוּ
עם בוא מאור השחר.

ומאור השחר המיופה
בגווניי ההוויה, סבוך
בניצחון כל עדה וקהילת האדם
הדורש לדבריו.

והאדם אשר נישא לו
על כתפיי המשעולים
העולים וגואים מעלה מעלה
ומוליכים אותו אל עבר כנפיי התשואות
ומחדליי התשובות
תם נותר בינות רצונות והכרעות.

הרינות והתשואות
כמחרטות ברזל ניסרו בליבנו,
שנשבה בעולם הנצח וצִיָיתּ הרציונאל,
ורק למראית עין - המשיך את פעולת שאיבת הדם.