ראי מאובק ותקווה חדשה

הִכַּרְתִּיהָ בְּשִׁלְהֵי הַסְּתָו. וּמֵאָז, נֶאֶלְמוּ כָּל דִּבְרֵי הַבְּדִידוּת.
אַךְ הַבְּדִידוּת לֹא הִתְנַדְּפָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד. הִיא הֶחֱלִיפָה מָקוֹם.
חָצְתָה לָהּ מֵאִגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא.
עַתָּה הִיא בִּקְצֶה הַהוֹל, מִצְטוֹפֶפֶת בְּבוֹיְדֶעם הַזְּמַן הַנּוֹשָׁן,
הַזְּמַן הַיָּרוּד. מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם אֲנִי מֵצִיץ בִּיעָף
בַּבּוֹיְדֶעם וְרוֹאֶה אֶת דְּמוּתִי בָּרְאִי הַמְּאֻבָּק;
מְיֻזַּעַת מִמַּאֲבָק, מַאֲפִירָה מֵאָבָק. אֵין לָהּ כָּל סִכּוּי,
הִיא מוּבֶסֶת כְּהַפּוֹעֵל בַּלְפוּרְיָה בִּשְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים,
מִתְרַחֶקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר עִם חֲלוֹף הַשְּׁנִיּוֹת, הַדַּקּוֹת, הַשָּׁעוֹת.
לְהִתְרָאוֹת.