השכנה

בְּחֹדֶשׁ אֶחָד הָפְכָה הַשְּׁכֵנָה

מֵרַעְיָה לְאַלְמָנָה מִבַּת לִיתוֹמָה

בָּדָד שׁוֹכֶנֶת בְּעוֹלָם מָלֵא

אָבוֹת, רְעָיוֹת, פְּרִיחַת שָׂדוֹת.

הִיא קוֹטֶפֶת פֶּרַח פֶּרַח בָּאָבִיב

כָּאֵלֶּה שֶׁאָסוּר וְכָאֵלֶּה שֶׁמֻּתָּר

יוֹדַעַת שֶׁאֵין דָּבָר וְלֹא מַכְאִיב

מַתְמִידָה יוֹצֶקֶת פְּרָחִים לְהַר

אֶל הַשֶּׁלֶג הִיא יוֹצֵאת בַּחֲצוֹת

כְּשֶׁאֵין רְכָבִים וְאֵין צִחְקוּקִים

מַקְשִׁיבָה לָהַס בְּעֵינַיִם רֵיקוֹת

תְּאֵנַת הַשִּׁלְשׁוֹם וְגֶפֶן הָאֶתְמוֹל

הֵצִיפוּ לְחָיֶיהָ בְּחָמְרֵי כְּנָפַיִם

וּתְעוּפָה וְהִיא צוֹנַחַת כַּאֲלֻמָּה.

סונטה למיכאל

בְּנִי בְּכוֹרִי, גַּשׁ לַחַלּוֹן וּרְאֵה

יוֹם אֶחָד כָּל זֶה לֹא יִהְיֶה שֶׁלְּךָ

הָאֲדָמָה הַשָּׁמַיִם וְהַפּוֹעֶה

הוֹדָעָה, בְּנִי, נִמְסְרָה לַמִּשְׁפָּחָה.

הִנֵּה עוֹלָמוֹת נִתְּנוּ לִבְנֵי הָאָדָם

בְּמִרְמָה. שָׂדוֹת נִרְכְּשׁוּ בְּעָרְמָה

לֵילוֹת נִגְנְבוּ מֵהַכּוֹכָבִים מֵהַלְּבָנָה

בָּאוּ בְּעָלִים עֲבָדִים קִשְׁרֵי דָּם.

יִהְיוּ שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

אַתָּה שֶׁלִּי, אֲנִי שֶׁלְּךָ. לֹא

אֹמַר זֹאת אֲנִי. אַתָּה לְךָ.

אֲנִי שֶׁלִּי, אַתָּה שֶׁלְּךָ. כְּמוֹ הָרִים

לָאָרֶץ, יָם לַתִּקְוָה, תְּפִלָּה לָאֵל,

הֵלֶךְ לַמִּדְבָּר לַיְּרֻשָּׁה. אַתָּה.

הכנתי לבבי

פֶּתַע הֵכַנְתִּי לְבָבִי לַמְּשִׂימָה

כִּלְבִיבוֹת בְּחַג חֲנֻכָּה:

מֵאָה וּשְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת

עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנִים תְּלוּיוֹת

מְצַלְצֵל וּפוֹתֵחַ בִּזְהִירוּת בִּסְקַלְפֶּל

בּוֹדֵק; קוֹרֵא לְעֶזְרָה;

גִּשּׁוּשׁ פְּרוֹזְדּוֹרִים.

פִּשְׁפּוּשׁ חֲדָרִים.

מַנְגִּינוֹת שֶׁנֻּגְּנוּ, מִלִּים שֶׁנֶּאֶמְרוּ,

אֲהָבוֹת

אֵל תּוֹפֵר בְּאוֹן שֶׁלֹּא יִפָּרֵם, מַרְדִּים,

כּוֹרֵךְ בִּנְיַר צֶלוֹפָן

מֵנִיחַ בְּמַקְפִּיא עַד

בּוֹא הַפְשָׁרָה. אַתְּ נִגְלֵית

אֲנִי רוֹאֶה. אַתְּ עוֹצֶרֶת.

הַכֹּל מֵסִיט מַבָּטוֹ כְּמִסְתַּנְוֵר – וְאָז אֲנַחְנוּ

כְּמוֹ בְּלִימַת רַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת

בְּעִקְבוֹת

סם האל

וַיְהִי בִּימֵי קֶדֶם וְיִתְהַלֵּךְ הָאֵל בְּגַן עֵדֶן

וַיָּשֶׂם שָׁם הָאֵל לִבּוֹ עַל אִישׁ תָּם וְיָשָׁר וְסָר מֵרַע

וַיָּבוֹא סַמָּאֵל אֶל הָאֵל וַיֹּאמֶר

הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל קוֹנִי הַטּוֹב

זֶה הַבּוֹנֶה עָרִים מַחְרִיבָם בּוֹנָם מַחְרִיבָם

וַיַּעַן הָאֵל אֶת סַמָּאֵל וַיֹּאמֶר

הַחִנָּם בּוֹנֶה וּמַחְרִיב הַטּוֹב?

הֲלֹא אַתָּה הוֹרֵיתָ לוֹ וְלִמַּדְתָּ וְשָׁאַלְתָּ

וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ

וַיֹּאמֶר סַמָּאֵל אֶל הָאֵל הִנֵּה הַטּוֹב בְּיָדֶךָ רַק אֶל כָּל אֲשֶׁר לוֹ

אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ. וַיֵּצֵא הָאֵל מֵעִם פְּנֵי סַמָּאֵל

חדירה

שָׁלוֹם חוֹדֵר לְרִיסֵי הָעֵינַיִם, עַלְמָה,

צוֹלֵחַ דֶּרֶךְ הָאִישׁוֹנִים

יָשָׁר אֶל לֵב הַגְּבוּרָה הַטְּהוֹרָה: אֶל

הַמַּשְׁאֵבָה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת

בִּקְצֵה הַחֲדָרִים

הַמַּפְרִידָה בִּיחִידוּת מָנוֹת מְדוּדוֹת שֶׁל תְּכוּנוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת,

תְּכוּנוֹת שֶׁהֵן מִלִּים, שִׂנְאָה אַהֲבָה, בְּלִי רֵאשִׁית, בְּלִי תַּחְתִּית.

קטע מיומן אישי

אני מחפש הברקה בשעות הקטנות של הבוקר. או שביל. למעשה אני בחיפוש מתמיד אחריהם בו זמנית. כל הזמן בכל רגע, בלי מנוחה, ללא רגע דל. העיניים מתעייפות, הגוף נחלש, השרירים מבקשים הרגעה. המים שאני שותה מתייבשים בגופי. שלושה חורים יצרתי עמוק בלב כדי שאוכל לנשום טוב יותר ובחופשיות, אין בכך כדי לבטל את יכולת השרידות החדשה שגיבשתי לעצמי, שכוללת שיתוף פעולה סביר בין הצרכים החיצוניים לצרכים הפנימיים שבחיי. כמו כל אדם שזקוק למעט רחמים, אני זקוק למעט אוויר לנשימה. מה עוד אפשר לעשות אם אין גשר או מעבר חציה? שקט. בחיפוש אחר שביל יש התקדמות יחסית, ועתה הכתיבה הופכת להיות סמי-אוטוביוגראפית ופחות אמנותית, כזאת שפונה לכל הקהלים בכל העולמות בכל הזמנים. צר עלי העולם בסמטאותיו. צר עלי היקום הזה בכוכביו ומרחביו העצומים. מה אעשה? חלומות רבים רקמתי ופרמתי, נרדמו ונפרמו, כמו שעלו ככה ירדו לטמיון. ההברקה עודה בראשי. אני ממתין לגדולתי כקוסם הממתין למחיאות כפיים לאחר הצלחה. קידה.