בָּרְבַּרָה טוּכְמָן וְעַכְבְּרֵי הַבִּיבִים

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

קטע מיומן אישי

אני מחפש הברקה בשעות הקטנות של הבוקר. או שביל. למעשה אני בחיפוש מתמיד אחריהם בו זמנית. כל הזמן בכל רגע, בלי מנוחה, ללא רגע דל. העיניים מתעייפות, הגוף נחלש, השרירים מבקשים הרגעה. המים שאני שותה מתייבשים בגופי. שלושה חורים יצרתי עמוק בלב כדי שאוכל לנשום טוב יותר ובחופשיות, אין בכך כדי לבטל את יכולת השרידות החדשה שגיבשתי לעצמי, שכוללת שיתוף פעולה סביר בין הצרכים החיצוניים לצרכים הפנימיים שבחיי. כמו כל אדם שזקוק למעט רחמים, אני זקוק למעט אוויר לנשימה. מה עוד אפשר לעשות אם אין גשר או מעבר חציה? שקט. בחיפוש אחר שביל יש התקדמות יחסית, ועתה הכתיבה הופכת להיות סמי-אוטוביוגראפית ופחות אמנותית, כזאת שפונה לכל הקהלים בכל העולמות בכל הזמנים. צר עלי העולם בסמטאותיו. צר עלי היקום הזה בכוכביו ומרחביו העצומים. מה אעשה? חלומות רבים רקמתי ופרמתי, נרדמו ונפרמו, כמו שעלו ככה ירדו לטמיון. ההברקה עודה בראשי. אני ממתין לגדולתי כקוסם הממתין למחיאות כפיים לאחר הצלחה. קידה.

אין תגובות: