חדירה

שָׁלוֹם חוֹדֵר לְרִיסֵי הָעֵינַיִם, עַלְמָה,

צוֹלֵחַ דֶּרֶךְ הָאִישׁוֹנִים

יָשָׁר אֶל לֵב הַגְּבוּרָה הַטְּהוֹרָה: אֶל

הַמַּשְׁאֵבָה הַקְּטַנָּה הַזֹּאת

בִּקְצֵה הַחֲדָרִים

הַמַּפְרִידָה בִּיחִידוּת מָנוֹת מְדוּדוֹת שֶׁל תְּכוּנוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת,

תְּכוּנוֹת שֶׁהֵן מִלִּים, שִׂנְאָה אַהֲבָה, בְּלִי רֵאשִׁית, בְּלִי תַּחְתִּית.

קטע מיומן אישי

אני מחפש הברקה בשעות הקטנות של הבוקר. או שביל. למעשה אני בחיפוש מתמיד אחריהם בו זמנית. כל הזמן בכל רגע, בלי מנוחה, ללא רגע דל. העיניים מתעייפות, הגוף נחלש, השרירים מבקשים הרגעה. המים שאני שותה מתייבשים בגופי. שלושה חורים יצרתי עמוק בלב כדי שאוכל לנשום טוב יותר ובחופשיות, אין בכך כדי לבטל את יכולת השרידות החדשה שגיבשתי לעצמי, שכוללת שיתוף פעולה סביר בין הצרכים החיצוניים לצרכים הפנימיים שבחיי. כמו כל אדם שזקוק למעט רחמים, אני זקוק למעט אוויר לנשימה. מה עוד אפשר לעשות אם אין גשר או מעבר חציה? שקט. בחיפוש אחר שביל יש התקדמות יחסית, ועתה הכתיבה הופכת להיות סמי-אוטוביוגראפית ופחות אמנותית, כזאת שפונה לכל הקהלים בכל העולמות בכל הזמנים. צר עלי העולם בסמטאותיו. צר עלי היקום הזה בכוכביו ומרחביו העצומים. מה אעשה? חלומות רבים רקמתי ופרמתי, נרדמו ונפרמו, כמו שעלו ככה ירדו לטמיון. ההברקה עודה בראשי. אני ממתין לגדולתי כקוסם הממתין למחיאות כפיים לאחר הצלחה. קידה.