זה לא המקום, כך נאמר לי, לתופעות מסוג זה, פה אנו עוסקים בדברים שונים לגמרי. אני לא יודע אם לקח לי שעה או שלוש כדיי להבין לאן בדיוק הגעתי, ועד כה אני מתקשה להבין את התהליכים המחשבתיים שיוצרים תרבות כזאת של חיים. מעולם לא הרגשתי כל כך לא שייך למקום בו אני נמצא. גם אם המקום הזה צבוע בצבעים שונים שמובלים לכיוונים שונים, אין זה אומר שאיני יכול להשתלב. כך חשבתי בהתחלה, אומר את האמת. תהליך השפיטה אינו מתבצע בעתיד, אלא כאן, פה ועכשיו במוח שלי. גם עכשיו כשאני יושב בבידוד מוחלט, כשארבע הקירות מארחים לי חברה, הנני מרגיש טוב יותר בחברת ארבעתם. כי דברי קלס אינם מוציאים מפיהם.
אני זוכר בפרטים כלליים כיצד החל הדבר מתגולל עד לתאי המבודד. גרתי באותה תקופה בעיירה לא גדולה, לא רחוק מהמרכז הראשי. ליבי נטה בעת ההיא להגות הפילוסופית של ימי הביניים וכך נדדתי עימה עד לתקופתו של הפרופסור לייבוביץ'. עיסוק זה היה מהבודדים שנתנו הס לליבי שכן אין בפרטים החיצוניים-מדיניים מכדיי להטריד את מנוחתי. מוחי הוא המערכת המבצעת, המערכת השופטת והמערכת הנותנת תוקף למהלכים שהגוף מבצע. הנני המנגנון המושלם ביותר המבטא עוצמה כגוף ביולוגי אחד, בזעיר אנפין, לעומת מה שפעם וגם כיום מכנים המדינה. תפיסת העולם האינדיווידואלית הרואה את הפרט מתגולל בקונכייתו אינה הייתה נחלתי הפרטית, אך כיום אני יכול להצביע על התופעה מנקודות מבט שונות ולהצביע על מקרים דומים המכוונים להגותי. הייתי בסרט הזה, ידעתי זאת, אך דברי לא מצאו אוזן מוטה לבירור ניסיוני.
כשאתה רואה את העולם מסתובב סביב המקרים ההיסטוריים העובדתיים ואין אנו מסוגלים לפרשם, אתה למעשה מוצא עצמך שבוי במערכת מעגלית שסותמת את פיך בדרך האבסורדית ביותר שיכול אדם כמוני לשער. במיוחד עכשיו כשאני בבידוד. אפילו שמעתי מישהי לוחש לאדם שלצידו שאני משוגע. משוגע גמור, כך אמר. אני משוגע-היסטורי, קבעתי בנחרצות. הבידוד כופה עליי לחיות על פי חוקיי הקדמונים כגוף ביולוגי אחד. וכך עשיתי כשאני מביט באותם אנשים בעלי התרבות המשונה, מהלכים על הקרקע כשמוחם מרחף לצידם ולא בחובם. המשוגע ההיסטורי, כמותו יש מעטים, אין ראוי הוא לשומת לבנו או אפילו מוחנו, כך הם מהרהרים ומנסים למצוא את הפתרון הגרוע ביותר בדרך הסבירה ביותר לבעיה האחרונה שניצבת בפניהם. זה היה משעשע בשביל "גאון-היסטורי", נאמן היסטורי כמותי וכמו חברי בתא השכן. אותו שכן שהזכיר לי לא פעם ברגעי משבר, שהמורה לו, אז בתקופת התיכון, אמר לו שכמות אינה מעידה על איכות. זה גרם לחיזוק הגותי כערך היסטורי בעל חשיבות עתידית. נכלאתי בכל פעם שאציג את עמדותיי, נכלאתי כי ידעתי ואמרתי, ולא כי ידעתי. זה הבדל בר משמעות עמוקה, שכן ידע זהו ערך תודעתי שאינו גורם לכליאתך אלא אם אתה מפיצו ברבים. יש הרבה ידענים שם בחוץ, שלא אומרים, רק יודעים, קוראים להם אינטלקטואלים כיום, זהו שמם. ולמה הם לא מדווחים לפשוטי העם, לאותם פרטים כמותי דאז? מדוע אינם עושים זאת? ומדוע אינם כאן איתי? מדוע מחליטים הם לשקר? התשובות עימי.
אוכל, אוכל, אוכל. שלוש פעמים שמעתי את הסוהר עם הראש הגדול קורא. שוב שאלתי בגין מה אני כלוא, לכאורה. הרי במקום שכזה, כמו זה שמוכר לי יותר מתקופות אחרות, אפשר להבין שהכול מתנהל בדרך הכי פחות נכונה שהייתה יכולה להתבצע. חברי בתא הסמוך שמעולם לא ראיתי פניו, דרש לשלומי מדי יום ואני דרשתי לשלומו. דאגנו לחזק אחד את דעת השני, לבדוק שהסיפור אכן נכון, ושהעתיד אכן נכון כתוצאה מכך ואין דרך לשנות זאת אם נדבוק באותה גישה ישנה. וכך תמיד הסיפור התברר כנכון, לצערם. לצערם של האינטלקטואלים? תמיד שאל אותי חברי. לא ידעתי מה לענות, אבל הכרתי בתבונתם לדעת ובו בזמן להכחיש את אותן אמיתות בעלות פוטנציאל הרסני מבחינה כלכלית. כן, כלכלית, יש הרואים בו את הערך העליון גם כשאדם כמוני מדווח ונכלא מפעם לפעם. כשאתה מוצא עצמך בעמדה כל כך נמוכה בסולם השפיות המקומית, קשה לך להשפיע על דעת השפויים הטובלים דעתם בממון, אך יש לי ולחברי את ההוכחה הניצחת, הגדולה ביותר שאין להכחישה, למרות שגם אני הכחשתי זאת בעבר וכיום זהו כלי בידי. לעולם לא אצליח להבין את הרצון העז הקיים באדם להתעמת עם הכוחות השולטים בו(!) ושאינם ניתנים לשינוי, שאלתי את חברי, אך זה לא ענה.
אותם כוחות שלעיתים יגרמו לנו לסטות מערכינו, מאותם ערכים נפלאים עליהם גדלנו וחונכנו כיחידים ולא כיחידים, זה חורה לי באופן שלא אוכל לתאר במילים, הפחד הנורא מההגדרה הסותרת את אותם ערכים נפלאים עליהם גדלנו והפכנו למוצר המוסרי שנקרא אני, אתה והם. ההגדרה "הנוראה" ולא העובדה, היא המטילה עלינו אימה, וזה חורה לי בין כותלי התא גם כעת. מה יש בה בהגדרה הזאת שמונעת מאיתנו לומר את הדבר שיבהיר את כוחה של הסכנה? מדוע איננו מסוגלים לגבור על ערכינו הנפלאים למען ערך נעלה יותר, רק בגלל שהוא סותר את הערך הראשון? הגדרה נוראה, מונעת מאיתנו את זכותנו הלגיטימי ביותר. לחשוב.
קראתי אחד מחיבוריו של הפרופסור לייבוביץ'. הגותו הזרימה בעורקי דם רענן של חדשנות רעיונית, אז, בעולם ההוא. כאילו קרה הדבר לפני מאה שנה. הפיצוץ היה כה גדול עד שהספר נשמד מידי כתוצאה מההדף העצמתי ונזרקתי לצידי החדר. התאוששתי וחשתי לבירור המקרה הנרעש, הדלקתי את מקלט הטלוויזיה שהיה מופעל באופן אוטומטי על ערוץ ההיסטוריה. אותה היסטוריה, כן. אבל עכשיו הפרשנות בהחלט שונה. לא היה דבר, המקרה חמק מכלי התקשורות, המקרה לא היה קיים, אך עם הזמן חלחלה בי ההבנה שהתקשורת לא הייתה קיימת ולא המקרה. שכן איני מוגבל שכלית, זה קרה, אך אין עדות, הקווים נותקו והטלוויזיה דממה לה. היום אני יכול לקבוע שברגע שמקלט הטלוויזיה נדם כך נמוג הפחד מאותה הגדרה שהפחידה את אותם אנשים, אותם ידענים שתקנים. עכשיו הם לא בנמצא כדיי להביע חשש נסתר מאותה הגדרה איומה שהייתה מדביקה בהם קלון מוסרי, אותה הגדרה שחיסלה לי את הטלוויזיה, חיסלה לי את התודעה, חיסלה לי את החופש והעניקה לי את החופש ממנה. ודממה, דממה פילחה את האוויר, אין דבר שהוא בנשמע יותר, לא דברי קלס נחפזים ולא דברי חוכמה שלא נאמרים, ואם נאמרים הם במסגרת ההגדרה האיומה, שהתקשורת, שכבר אינה, יודעת לטפל באותם חכמים שאינם מפחדים מהגדרות. הם אינם מפחדים מהגדרות מכיוון שהם מכירים בכוח הסכנה שאינה תלויה בנו, שאינה תלויה בתרבות שאנו מכירים כל כך, בתרבות שמגנה עלינו מפנינו אך לא מפני גורם חיצוני. גורם חיצוני שמייצג משהו אחר, אך איננו יכולים להבין זאת, כדברי הפילוסוף הגרמני, שאנו נוטים להעריך את דעתנו יותר מאשר את דעתם של אחרים. בכך פשענו ובכך אנו עתידים לפשוע ולחמוק מעונש, להתנהל על פי ההבנה התרבותית שלנו, בשעה שאין בכוחה לתת מענה לסכנה ההיא, מפני שאותה הגדרה שתחשוף אותנו במערומינו התרבותיים והמוסריים כאחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה