בָּרְבַּרָה טוּכְמָן וְעַכְבְּרֵי הַבִּיבִים


משה ניסים

יום שני, 30 באפריל 2012

פרוזה קצוצה

אֵין זֶה מִן הַמְּקֻבָּל לְבַקֵּר חָתָן פְּרַס נוֹבֶּל לְסִפְרוּת
קַל וָחֹמֶר שֶׁהֶחָתָן הִתְאַבֵּד וְהַמְּבַקֵּר יְהוּדִי בֵּן 28
שֶׁלֹּא רָאָה מִיְּמֵי חַיָּיו וְלוּ גּוּפַת אָדָם אַחַת מְפַרְכֶּסֶת תַּחַת אֵשׁ. חֻצְפָּה!

כשיצאתי בבוקר מהמכולת פגשתי בעדנה, שבעבר החשבתי לבחורה היפה ביותר שראיתי, והיום אישה הנוטה להשמנה. היא אהבה אותי ואת אשתי ולי היה כבוד לבעלה מיכאל, מפני שהיה נוטה להשתכר בקלות והשיחות עמו על סופרים רוסיים ביום שבת ליד המכולת היו מהנות במיוחד. הוא פרסם סיפורים רבים בכתבי עת של האליטה הספרותית, עיתון 77 וכדומה. היא ברכה אותי בשלום עוגבני ואני השבתי, דיברה כחמש דקות ואני הקשבתי לפרקים, ואז היא הלכה לדרכה ואני הלכתי גם כן לדרכי, ועוד באותו היום פגשתי במקרה את מיכאל ליד הפיצרייה, קנינו בקבוק יין יקר בחנות המשקאות בהמשך הרחוב, ולי זה לא משנה כי הוא התעקש לשלם ואני לא התנגדתי. שוחחנו.

"אתה חושב שנבוקוב היה מתנגד לכיבוש בשטחים?"
"לא יודע" לגמתי מהיין שהיה טוב במיוחד, "מה אתה חושב?"
"אני חושב שלא היה אכפת לו" אמר, "אתה יודע, אומרים שהוא היה ממש שיכור"
"שמעתי משהו, כן, אתה חושב שזה הפריע ליכולת הכתיבה שלו?"
"הטעם שלו לא נפגע זה בטוח, מליבו זב דם על דף הכתיבה בצורת מילים שנכנסו בתורן ללבבות הקוראים ועטפו אותם בחום ואהבה, אתה מבין על מה אני מדבר, נכון? אתה מבין"
"בטח, בטח"
"אני חושב שהוא היה מתנגד לכיבוש, מה אתה חושב?"
"אני מסכים" הסכמתי.

לא היו רגעים מתים בשיחה עם איש דגול כמיכאל, הוא היה אוטוסטרדה גרמנית בלי יציאות בקילומטרים הקרובים, רק סופו של היין הביא את סופה של השיחה, אשר במהלכה לא הזכרתי את שיחת הבוקר עם אשתו. כיבדתי אותו כי ידע כיצד להחזיק אישה כמו עדנה ובמקביל להצליח לכתוב סיפורים כמו שור בקרב עם טוריאדור עד המוות. זה לא מובן מאליו ואף אמרתי זאת לאשתי והיא שתקה כמסכימה. תמיד הערכתי את דעתה.

"בוא עם אשתך, נאכל ארוחת ערב, לא נדבר על נבוקוב"
"בסדר, היא תשמח"
"יופי, יהיה יין טוב יותר מזה" הוא טפח על שכמי וזרק את הבקבוק לפח.
"יופי" אמרתי ונפרדנו.
לעיתים יכולתי לשנוא אותו באותה מידה שאהבתי אותו.

בערב נפגשנו לארוחה, עדנה בישלה. האוכל היה נורא והשיחה זרמה. שתינו יין טוב, לא פחות טוב מזה של הצהריים, לא דיברנו על נבוקוב כפי שמיכאל הבטיח ואז נפרדנו.  חודש לאחר מכן במסבאה של דויד, זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ואת עדנה, הם עברו לקנדה וכעבור שלושה חודשים עדנה התאבדה ולא השאירה מכתב אחריה. הוא כתב לי מספר פעמים, במכתב הראשון הזכיר את עדנה, במכתבים הבאים כתב שקנדה יודעת להעריך כישרון ואפילו מצא אישה חדשה שאוהבת אותו והוא אותה, אחרי זה הקשר נותק. אמרתי לאשתי שהוא הסופר הטוב ביותר שקראתי מימי, היא נשקה לי במצח כמו אמא אוהבת, והלכנו לישון שבעים למרות שהאוכל לא היה טוב במיוחד.

 אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה.

אין תגובות: