אם כל הרוחות היו בי ורק בי אזי השמיים
היו ורודים בחיוורונם. אמרו לי, אם זו הדרך אז צעד בה בבטחה ואל תביט אחורה, ואכן
לא הבטתי אחורה, אך קדימה צעדתי מירושלים ועד תל אביב ובחזרה. ידיים קטנות כשל נערה
עוטפות אותי משנות השמונים והן שלי ורק שלי שלא כמו הרוחות מתחילתה של הפסקה
המתגלגלת ומתארכת ללא כל צורך ועניין מיוחד, הרי כל באי עולם פוקדים עכשיו בתי קפה
מדומים בצורת אוטובוסים ונוסעים רחוק אל המקום הטוען לכתר ובו יקימו מזבח כעובד
אלילים מתקופת הברונזה, ואני, מה איתי והמזבח אתם שואלים, השמיים הכחולים הולמים
את צבע עורי אך לא את תוך תוכי, אהבתי הגדולה לכחול כחול הזה עוד תמלא ספריות
ותרווה סטודנטיות צעירות שיכתבו עבודת גמר או סמינר במדעי הברד והשלכת. ככה זה
כשמקבלים עצות מבני תמותה, לא תמצא את דלת הסתרים המובילה הישר אל צחור זרועותיה
של השכנה שעייפה ממרוץ אחר העושר והאושר ועד עצם היום הזה, היא תולה כביסה ומבקשת
בעיניים את הוורוד שבשמיי ואת כל הרוחות והכשפים שעוד ממתינים לבוא הנבואה המתירה
את כל אותן הדקירות בלבה הרך, היושב עכשיו בפינת קפה בירושלים, לא בתל אביב עם כל
המי ומי, בירושלים עם כל המה והמדוע, מתמזגת כאור אל חושך בשמש התשוקה הלבנה ועולה
לאוטובוס חזרה למקום שלא הייתה בו אף פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה