שתי נשים וספסל

שְׁעַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם, בְּעוֹד רֶגַע יוּרַד הָעֶרֶב לְמִשְׁמַרְתּוֹ.

נִשְׁעַן עַל גֶּזַע עֵץ שֶׁלֹּא נוֹעַד לְהִשָּׁעֲנוּת וְרוֹאֶה

שְׁתֵּי נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת עַל סַפְסָל. לְגַבֵּי הַסַּפְסָל זֶה מְאוֹד קַל.

סַפְסָל, כֹּה כָּתוּב בְּרַב-מִלִּים, הִנּוֹ

מוֹשָׁב אָרֹךְ עָשׂוּי עֵץ, אֶבֶן וְכַדּוֹמֶה

הַמְּשַׁמֵּשׁ מָקוֹם יְשִׁיבָה לְכַמָּה אֲנָשִׁים,

בְּדֶרֶךְ כְּלָל בְּמָקוֹם צִבּוּרִי

לְגַבֵּי הַנָּשִׁים אֲנִי עוֹד תּוֹהֶה וּמְהַרְהֵר בְּמִקְצָת.

כָּל דִּמְיוֹנִי זָר לָהֶן לַחֲלוּטִין וְכָךְ גַּם דִּמְיוֹנָן לִי

אֵינָן תּוֹפְסוֹת שֶׁהֵן הֵן כּוֹכָבוֹת הַדַּקָּה

אַף אִם יִזְדַּמֵּן לָהֶן לִקְרֹא אֶת הַשּׁוּרוֹת לֹא יֵדְעוּ.

כָּל עוֹד לֹא אֶגַּשׁ וְאֶשְׁאַל "מַה זֶה לַעֲזָאזֵל?",

לֹא אֵדַע דָּבָר עַל אוֹדוֹת שְׁתֵּי נָשִׁים יוֹשְׁבוֹת עַל סַפְסָל.

בְּקֶשֶׁר לַסַּפְסָל כָּאָמוּר זֶה מְאוֹד קַל. אַךְ

נָשִׁים, כֹּה כָּתוּב בְּרַב-מִלִּים, הִנָּהּ

צוּרַת הָרַבִּים שֶׁל אָדָם בּוֹגֵר מִמִּין נְקֵבָה.

נָכוֹן לִזְמַן כְּתִיבַת הַדְּבָרִים,

עֶרֶב שָׁבוּעוֹת, אֵין פְּרִיצַת דֶּרֶךְ, מְאוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה.