בארץ הלוהטת הזאת,
מילים צריכות להיות
צל.
יהודה
עמיחי.
מֵהַשַּׁלֶּכֶת אֲנִי מְפַחֵד פַּחַד
מָוֶת.
כְּשֶׁנָּקְשָׁה בַּדֶּלֶת - הֶעֱמַדְתִּי
פְּנֵי יָשֵׁן,
כְּשֶׁטִּלְפְּנָה – עָצַמְתִּי עֵינַיִם,
"הִסְתַּלְּקִי!",
חָלַמְתִּי,
הִשָּׁאֲרִי עַל לוּחַ בֵּית
הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי.
אֲפִלּוּ סִמַּנְתִּי מַעְגָּל עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ חוֹנִי מִפַּעַם
מַצִּיב אוּלְטִימָטוּם לָאֵלִים,
חוֹשֵׁשׁ שֶׁעִם בּוֹא הַסְּתָו
יְחֹרְרוּ
הַמִּלִּים בְּלִבָּן, וּבִמְקוֹם צֵל
יָזוּב
דָּמָן עַל עֵינַי
וְתִשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ.