תעתועים

בסמוך מאוד לפסל שהרשים אותי בכתובים עמדתי.
ממש במרחק נגיעה. התרשמתי מהפרשנות שניתנה
לו ועכשיו אני ניצב מולו ואיני נפעם עוד.
פני חסרות הבעה.
שבועיים של ציפייה ומה שמשך את תשומת ליבי,
זו הציפור שריקדה לה על כתפו השמאלית.

נפרדתי מהפסל שלא אראה שוב. לא הצטערתי.
הוא לא הרשים את מוחי וליבי, אך זיכרוני לא
הרפה ורצה לפגוש בו שוב.

עתה אחפש את אותו הכוח שיוכל לגרום לזיכרון
לדעוך ולגרום לרגע ההוא להיות סופי ואחרון.