פעם ישבתי על ספסל

פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל סַפְסָל וְלֹא זָכַרְתִּי דָּבָר.

פַּעַם קָנִיתִי אוֹת וּפְרָחִים.

רָצִיתִי לִהְיוֹת מִדְבָּר.

פַּעַם שָׁקַלְתִּי לְהָמִיר דַּקּוֹת בְּיָמִים.

וְהַיּוֹם נִרְאִים הַדְּבָרִים כְּפִי שֶׁהָיוּ בֶּעָבָר

וּמְעַט שׁוֹנִים: הַסַּפְסָל אֵינוֹ הַפְּרָחִים נָבְלוּ וְהָרָצוֹן לִהְיוֹת מִדְבָּר

נִטְמַן בִּשְׁאוֹל מִכְתְּבֵי קֹדֶשׁ.

הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל שֶׁל הַמָּחָר.

*

פַּעַם בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב יָצָאתִי מִדִּירָה שְׂכוּרָה

לִרְאוֹת דִּירָה שְׂכוּרָה אַחֶרֶת

וּבַחֲזָרָה.

לשיר הזה אין כל ערך אמנותי

הַיּוֹם מִלָּה מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר מִלָּה.

הִיא גָּרָה לֹא רָחוֹק מִכָּאן, מִלָּה, עַלְמָה יְהוּדִיָּה,

בַּיִת טוֹב: אַבָּא סוֹחֵר מְיֻחָס, אִמָּא עֲקֶרֶת בַּיִת,

הוֹן עַצְמִי גָּבוֹהַּ: מֵאוֹת אַלְפֵי דּוֹלָרִים.

מִי הָרִאשׁוֹן שֶׁיָּבִיא לְמִלָּה אֶת הַמִּלָּה הַמְּיֻחֶלֶת

כְּדֵי לְכַבּוֹת אֶת הַתִּקְוָה הָאֲרוּרָה,

הַתִּקְוָה שֶׁבְּאֶמְצָעָהּ קַו תַּחְתּוֹן וּמֵעָלָיו חָלָל

הַהוֹפֵךְ עֵינֶיהָ מִמּוּאָרוֹת לַחֲשׁוּכוֹת וְשׁוּב לְמוּאָרוֹת,

כְּמוֹ בְּסוֹף סֶרֶט כְּשֶׁהַגִּבּוֹר מֵת וְהַמָּסָךְ מַשְׁחִיר בַּ The End

אוֹרוֹת הָאוּלָם נִדְלָקִים וּמְלַוִּים הַחוּצָה אֶל הַלַּיְלָה

אַךְ זֹאת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַדַּוָּר בְּלָבָן עִם הַמִּכְתָּב הַנָּכוֹן,

הַמִּלָּה הַמְּדֻיֶּקֶת,

וּמִלָּה אַחֶרֶת תַּעֲלֹץ, תִּגְאֶה, לֹא תֵּדַע נַפְשָׁהּ מֵרֹב שִׂמְחָה וְיָגוֹן.

פַּעַם, אֲפִלּוּ לֹא כָּל כָּךְ מִזְּמַן,

מִלָּה לֹא הָיְתָה זְקוּקָה לְמִלָּה לַהַמְרָאָה לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי, וְשׁוּב

לַנְּחִיתָה, אֻמְלָלָה.