סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא

בֶּעָבָר, הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ רוֹכֵב עַל סוּסוֹ הַלָּבָן,
וּזְקָנוֹ הַנִּדְגָּל מִתְבַּדֵּר בְּצַפְרִירֵי מִדְבָּר.
הוּא גּוֹמֵא מֶרְחַקִּים בִּמְהִירוּת הַבָּזָק, אֵינוֹ מַבִּיט לִצְדָדָיו,
אֵינוֹ נוֹתֵן לִבּוֹ לְיוֹעֲצָיו הַמְּלַוִּים, מְכֻוָּן מַטְּרַת אֱלֹהָיו.
וְאָז, לְיַד מוֹאָב, כְּשֶׁגַּלְגַּל הָרָקִיעַ הוֹפֵךְ אָפֹר עָמֹק,
נֶעֱמַד מִלֶּכֶת לִבְדֹּק שֶׁבֶר הַשָּׁמַיִם; הַמָּן הַלָּבָן כְּבָר מוּכָן,
יָרַד כִּרְבִיבִים בִּסְעָרָה, בְּדִיּוּק בַּזְּמַן.

הָעַם, הַיּוֹשֵׁב בְּאָהֳלֵי מִדְבָּר, שׁוֹאֵל
"הֵיכָן מוֹשִׁיעֵנוּ הַנַּחְתּוֹם", בְּתֹם.

וְהָאֵל, הַיּוֹשֵׁב בְּאָהֳלֵי שָׁמַיִם, עִסָּתוֹ לָשׁ בְּהֲנָאָה.