לאונרד כהן, רמת גן, ז' תשרי תש"ע

אז ראינו את האיש שכתב על קתרין, קתרין טקאקוויטהא.
הוא איש מכובד עכשיו, אני מניח שלא תמיד הוא היה איש מכובד
כמו עכשיו. עכשיו הוא איש מכובד יותר מבעבר.
שמענו אותו שר על נערה חצי-טרופה שאהב כל כך, ותפוזים מסין הרחוקה
אותו האכילה.

אחקוק את אותם רגעים במוחי, אשאר איתם
לבד כשהיא תעזוב וההיא תנטוש, אשאר לבד,
אזרק מעבודה ולא אחפש חדשה. תשאר במוחי
בכל הרגעים הנוראים שציפינו ביחד שיקרה נס
ונוכל להיות ביחד ולו לרגע אחד,
שלא תהיה לך ההפרעה [אולי דווקא כן], שאני מפחד ממנה כל כך [אולי לא],
ואת - תנסי לרגע קטן לוותר על שאיפותייך
להיות עם אדם מוכשר שכותב שירה ברמה גבוהה, שמלחין ברמה גבוהה.
כי אם רק תוותרי נוכל ביחד להזכר באותם רגעים
שהקדשתי לך את שירו "רעייתי הצוענייה", וגם אז
ארצה לומר לך
שהכל מובן מאליו.