על המחשבה הטהורה לבדה

תַּאֲוָה הִיא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לַמִּלָּה אֲנִי.

וּמִסְפָּר פְּעָמִים עָשָׂה שִׁמּוּשׁ הַפִילוֹסוֹף בַּמִּלָּה אֲנִי.

שֵׁם עָשָׂה לוֹ עַל מִלָּה וְנָפוֹץ בְּכָל הָאָרֶץ

אֲנִי וַאֲנִי. הִנֵּה הָעֵץ בּוֹ אַתָּה וְהִיא נִכְרָכִים

וּמַה רוֹצֶה הָאָדָם מִן הָעֲנָפִים, מַדּוּעַ מְסָאֵב הוּא עֲלֵיהֶם,

מַדּוּעַ כְּאֵל פּוֹסֵח עַל רוּחוֹ וְחוֹשֵׁב פּוֹדֶה הוּא אֶת

עַצְמוֹ

הוּא מְדַמְיֵן פַּרְעוֹנִים וּפִּירָמִידוֹת – הִנֵּה הִיא שָׁם.

הוּא מַצְלִיף וְהִיא בְּרַעַד חוֹזֶרֶת. מְדַבֶּרֶת.

הוּא יוֹדֵע, גַּם סְרְן יוֹדֵע, כִּי אֵין הִיא עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן.

אֲבָל יֵשׁ אֶחָד וְיָחִיד שֶׁעוֹצֵר הַכָּל וּמֵטִיל

אֵימָתוֹ הַטּוֹבָה מִכָּל טוֹב, וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אָמֵן. וְכֵן יְהִי רָצוֹן.