על המחשבה הטהורה לבדה

תַּאֲוָה הִיא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לַמִּלָּה אֲנִי.

וּמִסְפָּר פְּעָמִים עָשָׂה שִׁמּוּשׁ הַפִילוֹסוֹף בַּמִּלָּה אֲנִי.

שֵׁם עָשָׂה לוֹ עַל מִלָּה וְנָפוֹץ בְּכָל הָאָרֶץ

אֲנִי וַאֲנִי. הִנֵּה הָעֵץ בּוֹ אַתָּה וְהִיא נִכְרָכִים

וּמַה רוֹצֶה הָאָדָם מִן הָעֲנָפִים, מַדּוּעַ מְסָאֵב הוּא עֲלֵיהֶם,

מַדּוּעַ כְּאֵל פּוֹסֵח עַל רוּחוֹ וְחוֹשֵׁב פּוֹדֶה הוּא אֶת

עַצְמוֹ

הוּא מְדַמְיֵן פַּרְעוֹנִים וּפִּירָמִידוֹת – הִנֵּה הִיא שָׁם.

הוּא מַצְלִיף וְהִיא בְּרַעַד חוֹזֶרֶת. מְדַבֶּרֶת.

הוּא יוֹדֵע, גַּם סְרְן יוֹדֵע, כִּי אֵין הִיא עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן.

אֲבָל יֵשׁ אֶחָד וְיָחִיד שֶׁעוֹצֵר הַכָּל וּמֵטִיל

אֵימָתוֹ הַטּוֹבָה מִכָּל טוֹב, וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ אָמֵן. וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

גם תאווה זקוקה לאמת

אַתְּ מִתְרַחֶקֶת

אֵינִי רוֹאֶה

כְּבָר לֹא שׁוֹמֵעַ

עַל מַרְגִּישׁ כְּבָר אֵין מַה לְדַבֵּר.

אַתְּ מִתְקָרֶבֶת

אֲנִי רוֹאֶה

עַכְשָׁו שׁוֹמֵעַ

עַל מַרְגִּישׁ כְּבָר אֵין מַה לְדַבֵּר.

וְשׁוּב מִתְרַחֶקֶת וְשׁוּב מִתְקָרֶבֶת.

אֵינִי רוֹצֶה לְשַׁקֵּר.

גַּם תַּאֲוָה זְקוּקָה לָאֱמֶת.

אֵינֶנִּי אוֹתוֹ אָדָם,

וְאַתְּ לֹא אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת.

אָז מַה הוֹפְכֵנוּ לְאֶחָד?

אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהָשִׁיב כַּמּוּבָן.

כָּאן זֶה שֶׁטַח פְּרָטִי.

כֶּלֶב נוֹשֵׁךְ.

לֹא נוֹבֵחַ.

שָׁם זוֹ אַתְּ. הָשִׁיבִי לִי שָׁם, בַּלָּאט.

עוֹד אֵדַע מִי אָנוּ וְאָנָה פָּנֵינוּ מוּעָדוֹת.

רֶגַע! רֶגַע! אַתְּ אוֹמֶרֶת,

אַךְ שׁוּב מִתְרַחֶקֶת וְשׁוּב מִתְקָרֶבֶת.

אֵינֶנִּי אוֹתוֹ אָדָם,

וְאַתְּ לֹא אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת.