ורגעי הבדידות המזהרת

1.
והשירים ששרנו באותו ליל;
והעלמות הסדורות נעימות סבר
לפנינו, נוהרות בעדני השמש
היוקד, אלינו ברינה יצאו.

וההרגלים הישנים להם סגדנו;
ביופי והוד נשאנו שמותיהם על גבנו
כאבני דרך במעגלי הזמן הטרוף.

והחשדות בהן חשדנו, מעולם
לא נחשדנו כפי שאנו, בהם,
חשדנו. ונאבד בדרך אליה, המטרה,
כי נחשוד.

והמגרשים הישנים אשר לא עוד עימדנו;
ולא נתנו שרת לרכי
העולם אשר לא חפצו בדבר
מלבד האלקטרוניקה הממוחשבת
של רוח ההווה.

והכלולות והגיטין בשורם שמענו;
ולמלאכה השגורה יצאנו כבכל יום.
וזיכרון בצהלולים וקולות הרן שנשפכו
בזרם הנוזל היקר; ולהם לא עוד.

והנחמות בהן התנחמנו;
שגורות הן בפינו כשרצינו כל כך
להאמין בחסדן, וידענו שלא כך
הדבר.
אך התנחמנו.

2.
והזיכרונות המיותרים בעתות משבר;
באשר אלך אזכר בהם; הזיכרונות
הטרופים מכל, וארצה להיות במקום אחר
השייך לעבר, בו לא חייב אני;
ועל פי כן – לכוד קסם הוא.

והאהבות והשנאות שהציפו ליבי;
דרשו את מרכז הרגש ונפשי, בהתאמה.
את האהבות זנחתי, השקם וערב, ואת השנאות טיפחתי,
באהבה יתרה.

והאמונות והשקרים אשר אשמע,
מאותם פסחי דעת ובינה;
מהם אסתתר בשיטתיות מאלפת.
ואתבייש במשמע אוזניי ובהיחבאי.
אך אתעודד מאור הבינה שמפיצים חכמי
האדם על דעתי; חכמי ההתפלפלות.
תודה להם אומר, ולא אמן.

ורגעי הבדידות המזהרת;
אתהה ואבהה אודות נפשי הנכאה
על לא עוול בגופה השקוף.
ואצטער על כך, ואשקה
שורשיה השקופים במיטב
שירת האוקיינוס ונשות האוקיינוס בהן פגשתי.