הומניזם בשירת עמיחי

שַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ

בראשית י"ג, 16

וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי אֶל סַמָּל עַמִּיחַי בְּחוּלֵיקַאת

שָׂא עֵינֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נוֹתֵן עַתָּה אֲנִי לָךְ

וְעָשִׂיתָ חֶרֶב שָׁלוֹם בָּהּ וְחָיִתָה אַתָּה בִּכְאֵבָהּ וְאָהַבְתָּ

לְמַעַן הַרְבָּה אַרְבֶּה קְסָמֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְחוֹל הַיָּם

שֶׁנֶּהֶפְכוּ זֶה מִכְּבָר לְזַרְעֵי אַבְרָהָם הַנְּטוּעִים

כְּמו עֲלֵי שַׁלֶּכֶת שֶׁטֻּבְּעוּ בְּדָם.

טרילוגיית המוות

א.

מוֹצֵא אֲנִי אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּעִימָה הַבּוֹדֵדָה לְמוֹתִי וּלְחַיַּי

בּוֹחֵשׁ מֶלֶט בְּמַיִם וְאוֹטֵם הַקֹּשִׁי לִפְרֹץ הַחוּצָה לְהִתְפַּשֵּׁט

מְבַקֵּש לָדַעַת הַכָּל וּלְהִשָּׁאֵר בֶּן-תְּמוּתָה

כְּמוֹ אֵל שֶׁהִפְסִיקוּ לְהַאֲמִין בּוֹ וַהֲפָכוּהוּ לְאַגָּדָה מְתוּקָה

לְפֶסֶל בְּמוּזֵאוֹן הַמָּוֶת וְהַנֶּצַח שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיָּפָה.

ב.

אֵין עֶצֶב כֹּה גָּדוֹל הַיָּכוֹל לְמַלֵּא אֶת הֶחָלָל הַשָּׁקוּף הַזֶּה

אֲפִלּוּ מוֹדַעַת אֵבֶל אֵינָה יְכוֹלָה לְצַעֵר בְּשָׁחֹר בִּלְבַד

אִלְמָלֵא הַלָּבָן הַלּוֹכֵד אוֹתָהּ בִּצְחוֹר אָשְׁרוֹ

כְּמוֹ אוֹמֵר לְאָבֵל – אֶצְלִי תִּמְצָא כְּאֵב בָּאַהֲבָה.

ג.

נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם עָלַי וּמְחָצוּנִי עַד מִיתָה.

ׁעַכְשָׁו בְּמוֹתִי, בָּאִים לְנַחֵם אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּירוּנִי מִקָּרוֹב

וְלֹא מֵרָחוֹק, וְאָדָם חָשׁוּב לְהַכִּיר מִמֶּרְחָק מַה.

מִמְּעוֹף צִפּוֹר נִרְאִים הַכֹּל כִּנְמָלִים מְגַשְּׁשׁוֹת

אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל. אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹם, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,

וְגַם אֲנִי. וְגַם אַתָּה. כֻּלָּם פֹּה מַמְתִּינִים בְּשַׁיָּרָה – צַרְכָנֵי הַתִּקְוָה

הָאַחֲרוֹנָה.

תשוקה אחרת

תְּשׁוּקָתוֹ הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר שֶׁל הָאָדָם

הִיא לִהְיוֹת הוּא עַצְמוֹ. וְזֶה נִמְנַע הַמְּצִיאוּת,

אֲנִי יוֹדֵע.

רַעְיוֹנוֹת מְחוֹלְלִים זֶה זְמַן בְּמוֹחוֹ כְּמַלְאֲכֵי שָׁרֵת,

מַעֲבִירִים בּוֹ רֶטֶט שֶׁל רֶגֶשׁ.

אָז נָא לֹא לְהַפְרִיעַ בַּהַגְשָׁמָה. נָא.

כְּשֶׁעַמִּיחַי כָּתַב "גַּם דְּרָכִים מֵתוֹת כִּבְנֵי אָדָם"

הוּא חָשַׁב עַל הֶעָתִיד,

הוּא צִיֵּר בְּמַחְבַּרְתּוֹ פָּנַיִךְ בְּפָנַי

וְיָדַע אֶת כָּל אוֹתָן הָאַגָּדוֹת, שֶׁכְּמוֹ שֶׁלֶג הֵן תְּחִלָּה מְלַטְּפוֹת וּמַנְעִימוֹת,

לְאַחַר מִכֵּן בָּאִים הָעֲקֵבוֹת וְהַזְּמַן,

וְאָז נְמַסּוֹת,

נִדָּפוֹת.

שיר פרידה

בארץ הלוהטת הזאת,

מילים צריכות להיות צל.

יהודה עמיחי.

מֵהַשַּׁלֶּכֶת אֲנִי מְפַחֵד פַּחַד מָוֶת.

כְּשֶׁנָּקְשָׁה בַּדֶּלֶת - הֶעֱמַדְתִּי פְּנֵי יָשֵׁן,

כְּשֶׁטִּלְפְּנָה – עָצַמְתִּי עֵינַיִם,

"הִסְתַּלְּקִי!", חָלַמְתִּי,

הִשָּׁאֲרִי עַל לוּחַ בֵּית הַסֵּפֶר הַיְּסוֹדִי.

אֲפִלּוּ סִמַּנְתִּי מַעְגָּל עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ חוֹנִי מִפַּעַם

מַצִּיב אוּלְטִימָטוּם לָאֵלִים,

חוֹשֵׁשׁ שֶׁעִם בּוֹא הַסְּתָו

יְחֹרְרוּ הַמִּלִּים בְּלִבָּן, וּבִמְקוֹם צֵל

יָזוּב דָּמָן עַל עֵינַי וְתִשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ.