זימרת ליל ערב סתיו

לארנקים היו חבוקים ולפותים תושבי כפר-ים סמוך לגבול הלבנון.
להוטים לצניחת הצנחנים ממפגן הראווה של חיל האוויר המקומי.
מעטים הם, בני כפר-ים, שנפשם חשקה באוצרות רוח-הים
שלא עשה עמם וחפצם החבוק חסד ימים.

היה זה היחיד, בדד בדד, הילד עם גומות החן בתמונות המחזור,
שם שם, בצד ימין למורה טוֹבָה, צרה לו עיירת נעוריו והתחבטויות
נפשו גאו גאו מעבר למפגן הראווה של חיל האוויר המקומי.

עת יצאו כולם ופניהם מעלה אל עבר המחלקה המעופפת ממעל,
נשא פניו הימה וביקש להשתחרר לכמה ימים, כדיי שיוכל
לחזור ולאהוב את חצרות הילדות עטורות הבטון והאספלט.

הים רָגַע ונחשוליו הנעימים שקעו עם זימרת ליל ערב סתיו, וליבו נחלש.
"הצנחנים יצאו!"
לקול תשואות מכריו
שמע תלאובות איבריו

חזר למפגן ההמון, הביט הימה בינות ראשי מכריו הנמוגים
למראה הצונחים,
נשק במוחו לבטנו המסתורי והעמוק
כי רצה הוא שחרור, ולו לכמה ימים, ודי.