ישעיהו

"וָאֶשְׁמַע אֶת-קוֹל אֲדֹנָי, אֹמֵר, אֶת-מִי אֶשְׁלַח,
וּמִי יֵלֶךְ-לָנוּ; וָאֹמַר, הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" – ישעיהו פרק ו', פסוק ח'.

מָה לך, ישעיהו, בשאט נפש אותנו דנת.
סריסי ארמונך תבעו אַדְנוּתְךָ, ויתהלכו את דברך וחוכמתך.
ישיש נמרץ, כפוף אל יצירתו הנחשקת, רטנת וידעת וכה אמרת
בגלוי לפני כל באי ביתך ובכלל.

כוחך במותנך, שקוד הינך בעבודת התבונה, בה סגולת.
פִּשְפָּשׁ קטן, דרכו אור החמה חדר לחדרך הנזעף עלינו:
תושביי ארץ נפשעת בחלקה המזרחי ולעיתים אף המערבי.

טמיר טמיר היית, שם ברחוב ע"ש מנהיג הרוויזיוניסטים,
שדרכו לרצחנות ושמד הועדת, אך שם בנחבא ישבת.
בענווה כמעט קסומה ממרום תבונתך,
ישבת כאחרון היושבים, השבת כאחרון המשיבים,
ודרשת כראשון ההוגים.

חמתך הגואה עלינו זרעת, וידנו כבלו בימים
ההם, בהם טרם על דעתנו עמדנו, ואור עולם הכרנו.
לנו ולזה כספר גמרא הנפתח מול עיניך כדרדק רך
בימים, שם בחבל ארץ שנשטף כולו אדום.
וכי תאמר, קחו זאת ממני?

לאחר מותך, ישעיהו, אשאל,
מה לך בשאט נפש אותנו דנת.