בנות אָלְמוֹרָה

כבן 82 גוֹהֵר אל שולחן כתיבה לא מֻכָּר.
לא הגיתי בליבי ולו פְרָזָה ראויה אחת לכתיבה
זה זמן רב, שָם, בארץ פסלים נוכריה ורבת להטוטים.

כבת 32 היית, אך בשנות המזרח בו נמצא אני,
אין אנו לדעת, בני המערב, את יאמרו קמטיי פנייך.
ולא נאת גוף היית אך שפלת-רוח, כבנות אָלְמוֹרָה.
כאחת האדם בְרִכְסֵי הצפון הקרירים בעונה זו,
עָדוּיָת סארִי כחול או סגול, ברכון אל השולחן
הבטת וחייכת: "נָּמַסְטֵּה", בלשונך אמרת.

שְׂפָתִי וְשְׂפָתֵךְ - פגום. ועל כך, התיישבת לגְּזוּזְטְרָה
העתיקה, עימדי, גיפפת לי ופנייך אור, כבנות אָלְמוֹרָה
הרכות בשנים שהעפילו ביופיין עלייך.

בהדגישך את המילה "נָּמַסְטֵּה", אל מקדש קָסָּר דֵוִי יצאתי.
שָם על ההר, שמונה קילומטרים הליכה,
עייפו רגליי מהטיפוס במדרון, ואת בצילי,
שונה מבנות אָלְמוֹרָה הרבות – אליי לא חייכו וְלוּ בְחוֹפְזָה
בדרכי הקדושה מעלה.

למרגלות המקדש רכנתי על שולחן תחת עץ מקומי.
סוגו ומשפחתו - לא ידעתי.
ובליבי, באורח-נס, פרזה נולדה ממעמקיי נפשךְ,
שהאירו על צלם בנות העיירה
נאות המראה.