חיי מוא"ב

מזמור למוא"ב וגחלילית הסתיו
שליו הוא בסכיכת עפאיו הטמירים,
בקרב בית לידתו ומגוריי חייו.

גאה גוף וכפוף רוח, ומי ידע מעלליו.
אולי ההיא שנוצרה משירו הנודע שנכתב
בערב החג, אך בדה לה בשיחו:
"לא לך דבריי שירי, ולא לך הנכתב"

רחוק ממוא"ב, בארץ כְּלוֹאָת מחשבות, אופיו נודע -
קפוא-אושר קשה-פנים; ובפניי בריות הלילך ירכין
עיניו.

תם מיותם מאנשיי דעתו.
נוודים נודדים תרים אחר שיגעונות הזמן.
בעוד מוא"ב, עיקש ונותר מיושן,
לעצב שיגעונות חיי מוא"ב.