נפש קְמֵּלָה

זה המשורר; לא נס לחו.
גם לאחר פרסום מקבץ עב כרס
משיריו המקוטלגים היטב
על פי סוגה והוויה.
יחתור לעד ליבולו הבא,
וזה שיבוא, במהרה, אחריו.

זה המשורר; קצה נפשו ברוח-התקופה.
נכסף לימות השמש שזרח
על פניו ולבשורת התותחים
שהרעידו את תום שיגרת
אפרוריות הימים.
בדיוק כמו אז,
כשהחירות עוד שיחקה תפקיד ראשי
ורק מפאת הָיָרַק קודשה האדמה.

זהו הנבל; נפשו שדודה.
גופו העמיד פני גואל-צדק
אשר את נפשו מתיימר להציל
ממכבשי רצונה, שנכפתה
על גופו בלית ברירה.
אחרים וקרובים לו העידו שיחדל
ממנהג גופו הכובל נפשו בשלשלאות
פלדה. אך לא דיי לו,
ועם חלוף הזמן - נפש קְמֵּלָה.