רִיבָתִי אינה

רִיבָתִי כתעלומה החבויה מפני יריבהּ לכאורה.
נשקפת את מרכסֵי הרים נישאים. גפיי עייפו
אליהם להעפיל, בעיקר בעונות הקור.

היכן את רִיבָתִי, ומדוע אינך.

צלליות חלושות רצוצות
אט אט פסעו לכיווני.
אך לא את רִיבָתִי,
כי לבטח אימתך אני,
אך לא כך הדבר, לא כך - נשבע אני!

לבטח תכולת עיניים, רִיבָתִי, אך אין זה לי לעניין, מבטיח.
כי לי צלליות-חן שקר היו רבות מבעוד מועד וכליי פלדה
יתנפצו בסגולותיהן הנפסדות מטה על אדמת לס רכה.
וסגולותייך, נאות לבטח, וחרס השיש שימרת על מפתן חלונך
וירק יפרח בו על אף שקרוב הוא לתהום החצר המאיים לקיצו.

תני לי רִיבָתִי קמצוץ סודך ומפת צעדייך, אנה ילכו הם?
חשקייך לי גלי, גלי לי חשקייך, אולי לך אציגם
או לפחות אנסה, כפי שניסו לפני בעבר וכשלו בעתיד.
ממש כמו הַלָּה הקטן עם הכובע - נָפּוֹלְיוֹן.