פוסטמודרניזם

בצבוץ אור מְפִשְפָש חלצייך
צווחת נהי
הלקאה, שוב הלקאה
צווחת נהי
פְלֶשׁ פְלֶשׁ, הבזקי הזיכרון
כריתת הבשר.
עוגה עוגה, במעגל, נחוגה.

מרדף טרוף עצבים והרגלים
לא מן הנמנע שיהיו פצועים.
הנה פצוע ראשון, נאבק על
הירוק שהפיח בו תקווה להמשך,
החיים.

נכסי דלא ניידי.
טביעה קלה, לעשרים וחמש שנה.
גם את שם, אהובתי, לך נשבעתי
עד סוף הימים.
ואז דומם.
והזמן, שמסרב לשאול לעצתנו,
מסרב גם עכשיו, לפי שעה.

קום לך איש זקן, טול חיי בנך.
עלה אותו לבלתי נראה,
לנושא יהבך.
קום לך נער, הרוג אביך.
עלה אותו לקרוביו אשר אהב,
ולא ידע.
קום לך מנהיג רשעים,
חצה הימה הגדולה וקטול השבטים.

*
נטרפה ספינתי בשאול האפל, מה אעשה.
בּוּצִית עץ, הביאני עד חולות הקרקע.
סְּקָאבֶנְגֵ'ר מקומי הסביר פנים, דרש תשלומים.

ריצה למרחקים קצרים.
ריצה למרחקים בנונים.
לכידה - לעולמי עולמים.

*
מיושן אמרו, שכבר לא קונים את הסחורה,
שאנשים החדשים עוסקים בבורסה, במניות,
בנדל"ן. והזמן הפך, מזמן, שיקול במשא ומתן.

שעת משבר. אצטבת המבצע בחרפה שופעת וגדושה.
הנה ההוא בא וההיא הולכת, שבים לאצטבה, הזרה
לאנשי השירה.
ואני מרושש.
שם למטה, בינות גדולי האומה ההיא, שכבר חלפה
מהעולם, ובמקומה לא בא דבר, רק עוטרה במהדורה חדשה.

*
אחלום להיות סַוָּר נמלים.
ממש כמו מרלון ברנדו,
בסרט הישן ההוא,
עטור האותות, עטור המופתים.